בעת סעודה שלישית של פרשת פינחס נטל הבעל שם טוב את ידיו, בצע את הלחם ואמר "כבה נר המערבי". תלמידיו לא הבינו את דבריו ובמוצאי שבת הסביר להם הבעל שם טוב שבאותה השעה נפטר מן העולם רבי חיים בן עטר. "כוונה אחת יחידה ומיוחדת היתה במצוות נטילת ידיים ולא יכולתי לה שכן היתה ברשותו של אור החיים, והשבת נמסרה בידי ולפיכך ידעתי כי נפטר מן העולם".
הבעל שם טוב, כך עולה מהסיפור, הכיר בבכירותו ובקדימותו של ר' חיים בן עטר, הידוע בכינויו "אור החיים", ותיאר עצמו כמי שזכה להחליפו בקבלת הכוונות וטעמי הנסתר של המצווה. סיפור זה אינו יחיד. הוא מצטרף למסורת רחבה שתיארה את יחסו המיוחד של הבעש"ט לאור החיים, כפי שעולה למשל ממכתבו של ר' גרשון מקיטוב לגיסו הבעש"ט:
אמרת לי פעם אחת שרואה אתה במראה שבא חכם לירושלים ממדינת מערב והוא ניצוץ של משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר.
בספר "נתיב מצוותיך" של האדמו"ר מקומרנא מופיעה תכתובת בין הבעש"ט לאור החיים דרך גיסו ר' גרשון מקיטוב, ולפיה ביקש הבעש"ט לפגוש את בעל אור החיים על מנת להביא את המשיח. לפי המסורת, הבעש"ט אכן ניסה לעלות לארץ על מנת לפוגשו, אך הדבר לא עלה בידו. יחסו המאדיר של הבעש"ט לר' חיים בן עטר השפיע על עולם החסידות כולו; פירוש אור החיים לתורה נתחבב גם על חוגי החסידים, ורבים מן האדמו"רים העריצוהו, וכדברי החיד"א, תלמידו הגדול: "ושמענו כי עתה בפולוניא הם מחשיבים אותו הרבה".
תמונת רב מרוקאי העושה רושם במחוזות פולין ורוסיה לפני כמאתיים וחמישים שנה היא דבר מפתיע ביותר. כיצד זה הפך הרב חיים בן עטר לדמות נערצת בעיני הבעל שם טוב? מה החוט המקשר בין שני המאורות הללו?
נדמה כי יסוד הגאולה קישר ביניהם. הבעש"ט טען שאור החיים הוא "ניצוץ של המשיח", ואכן הרב חיים בן עטר עסק רבות בניסיון להביא לגאולת ישראל. אף עלייתו לארץ ישראל בחבורה נועדה להחיש את הגאולה. נראה כי בנקודה זו נתגלתה קרבה גדולה בין הגישה החסידית שביקשה להביא גאולה לישראל לדמותו של אור החיים.
נדמה כי יסוד נוסף שקשר את הלבבות הוא שפתו הפנימית של הרב חיים בן עטר, אשר ביקש להבין את שורש הקיום הא-לוהי בעולם ושאף לעמוד על מקומו של האדם לפני הקב"ה. עיסוקם המשותף – כל אחד במקומו – בקדמות השכל הא-לוהי ובמקומה של הנשמה העמידם במסע רוחני משותף, וכדברי הבעש"ט: "בכל פעם שאני עושה עליית נשמה אני פוגש בשובי את הצדיקים שזה עתה עולים למתיבתא דרקיעא. מעולם לא הקדימני אחד מהם, מלבד 'נר מערבי' – הוא אור החיים".
מאוחר יותר העניק ר' ישראל מרוז'ין (1849) הסכמה נלהבת להדפסת חומש עם פירוש אור החיים, וכתב: "כמו שבדורות הראשונים היה הזוהר הקדוש מסוגל לטהרת הנשמה, כן בזמן הזה מסוגל לימוד האור החיים הקדוש על התורה לטהר את הנשמה".
משפיע באיטליה
הרב חיים בן משה אִבְּן עַטַר (1743-1696) נולד במרוקו, ובשנת 1739 עלה עם כשלושים מתלמידיו ובני משפחותיהם אל ארץ ישראל. בדרכו הגיע בחג השבועות לעיר ליוורנו שבאיטליה. אור החיים ראה בביקור הזדמנות לגייס אנשים ותרומות למסע לארץ ישראל. במשך כשנה וחצי שהה באיטליה, לימד תורה ברבים ואף ביקר בקהילות נוספות - בוונציה, במודנה ובפרארה. בליוורנו הדפיס חלק מספריו, ואלה הופצו לימים בכל העולם היהודי.תיאור יפה של דרשותיו מופיע אצל ר' משה פרנקו:
כל העם היו באים בעוד היום גדול למצוא מקום לישב עד שכמעט לא היה מקום ליכנס מרוב העם. ולא די שיבואו אנשים וקטנים, אלא אף הנשים של הגבירים באות לחדר נשי הרב לשמוע מפיו דבר תורה, וכך עשה כל הימים אשר ישב כאן.
הפעם עולה השאלה מן הכיוון ההפוך: מה ראו בו בני איטליה הרציונליסטים שתמכו בו וביקשו ללמוד את תורתו?
נדמה כי התשובה לשאלה זו נעוצה בפנים אחרות שהיו לר' חיים בן עטר, ואשר כללו גישה רציונלית לכתובים. אור החיים נודע בנטייתו לעיין בתלמוד ללא פרשנים: "הנהגתי את עצמי שלא הייתי קורא ולא אביט בשום ספר כלל אפילו אחר העיון וכל שכן קודם" (הקדמתו ל"חפץ ה'"). עמדה שכזו מעמידה את העיון השכלי במוקד, תופעה החוזרת בפירושו לתורה, כפי שטענו הפרופסורים נחמה ליבוביץ' ואלעזר טויטו. שניהם עמדו על גישתו הפסיכולוגיסטית, המבקשת לבאר את המניעים הפנימיים של הדמויות, וכן על רגישותו ללשון המקרא שהביאה אותו להציע פירושים נכוחים על דרך הפשט.
תורת הנגלה עם הנסתר
בזאת נפתרה תמיהה כפולה: כיצד זה יכול איש אחד להיות דמות להזדהוּת רוחנית ודתית בעיני החסידים ובעיני יהודי איטליה גם יחד? אם נעמיק, נגלה כי יסוד התשובה בפניה הכפולות של מרוקו - מולדתו ומרכז פעילותו של הרב חיים בן עטר.מרוקו היא ארץ רחבת ידיים, המורכבת מאזורים גיאוגרפיים שונים זה מזה. בהתאמה, יהדות מרוקו מצורפת מזהויות שונות: הערבית, האנדלוסית, הבֶּרְבֶּרִית, ולמן המאה העשרים גם הצרפתית. יש מהם אנשי הערים הגדולות כדוגמת פאס, מראכש ומכּנאס, ויש מהם אנשי האזורים ההרריים כגון תפילאלת, תרודאנט והאטלס. עולם לימוד התורה במרוקו היה רחב ומגוון, והוא נחלק לשתי אסכולות עיקריות: אסכולה רציונליסטית, ששורשיה קדומים והמייצג הבולט שלה היה ר' רפאל בירדוגו אשר עסק רבות בפילוסופיה. האסכולה השנייה הושפעה מאוד מן הקבלה, והרבנים הבולטים בה היו ר' חיים בן עטר ומאוחר יותר ר' יעקב אבוחצירא (אביר יעקב).
עם זאת, כדרכם ההרמונית של חכמי המזרח, ההבחנה אינה דיכוטומית והרב בן עטר בעצמו נטה לדבר בשתי השפות גם יחד. בפירושו לתורה ניכר המעבר הפשוט והטבעי מפירוש על דרך הפשט, החותר לניתוח קפדני של הפסוק, אל פירוש דרשני המבקש להציע מבט רוחני על נשמת האדם והעולם.
כפל פנים זה בא לידי ביטוי בלימודו. אור החיים נולד ופעל רוב חייו במרוקו, למד אצל ר' שמואל אלבז בפאס, וכשנפטר סבו ר' חיים (1721) החליפו בראשות הישיבה בעיר סלא. מעיון בספריו עולה שהיה מגדולי המעיינים והקפיד לגשת אל הכתובים בכוח העיון השכלי. בנוסף היה מקובל ועסק רבות בפירוש מאמרי חז"ל על פי רעיונות קבליים. אור החיים היה, אם כן, בבחינת מזיגה של הנגלה עם הנסתר.
כניסה לירושלים
שנתיים לאחר שיצא לדרכו הגיע אור החיים לארץ הקודש. מגפה שהשתוללה ביפו ובירושלים הביאה אותו להתגורר בעכו. לאחר תחנה נוספת בפקיעין עלה לירושלים, וכניסתו עשתה רושם כביר. שם הקים את ישיבת "מדרש כנסת ישראל" אשר כללה שני בתי מדרש, אחד לתורת הנגלה ואחד לתורת הנסתר. תלמידיה נהגו בקדושה ובחסידות מתוך כוונה להחיש את הגאולה.התלמידים הוותיקים עסקו בעיקר בהלכה (פירות הלימוד נקבצו בספרו "ראשון לציון"), אך גם בהשתטחות על קברי צדיקים. החיד"א העיד כי הלימוד כלל עיסוק בתחומי לימוד שונים: "שיסד קריאה נאמנה בכל ליל מוצש"ק מתחילת הלילה עד הבוקר וחילק הלילה לד' משמרות ובכל משמרה לומד משנה, גמרא, זוהר, הלכה פסוקה. וכך הוא בכל לימוד מד' חלקים... לייחד ולקשר כל העולמות" (דבש לפי, ת). נדמה כי תיאורו של תלמידו יכול לשמש בבחינת מפתח יסודי לתורתו של אור החיים כמי שביקש לקשר בין העולמות; עולם הנגלה עם הנסתר; העיון השכלי עם עולם הנשמות; הארץ עם השמים.
רבי חיים בן עטר, שהיה פוסק, מקובל, פרשן תלמוד ומגדולי מפרשי המקרא ודרשניו, זכה לשהות בירושלים זמן קצר, וכשנה לאחר בואו נפטר ונקבר בהר הזיתים. נדמה שההילולות לכבודו משקפות את שראינו. כל המגיע להר הזיתים ביום פטירתו יראה סביב לקברו יהודים מרוקאים ובני עדות המזרח עומדים לצד חסידים לובשי קפוטות ובכך הם מבטאים את פניה השונות של תורתו.
