מסכת פסחים קרויה כולה על שם קרבן הפסח המוקרב בין הערבים של י"ד בניסן. ההלכות המרובות של הקרבת קרבן זה ואכילתו מהוות נתח רחב מההלכות הנידונות במסכת זו. אחת ההלכות הייחודיות היא שאלת הקרבת הקרבן בטומאה, ודרכה נוכל להאיר את אחד מאפייני קרבן הפסח.
ממקורות רבים בתורה, במשנה ובתלמוד, עולה בצורה חד משמעית שאדם טמא אסור בהקרבת קרבנות. אם אדם טמא רוצה או צריך להקריב קרבן, הוא יכול לעשות זאת רק לאחר שיטהר. התורה בספר במדבר (ט, א–יד) מתארת אנשים שהיו "טמאים לנפש אדם", אשר פונים למשה מתוך המצוקה שבגלל טומאתם לא יוכלו להקריב את קרבן הפסח בזמנו. הקב"ה נענה למצוקתם, וקובע שמי שנבצר ממנו להקריב את קרבן הפסח בזמנו, בי"ד בניסן, מחמת טומאה, יוכל להקריב את קרבן הפסח בי"ד באייר, ב"פסח שני".
חשוב להדגיש שלא מצאנו דיון כזה ביחס לקרבנות אחרים. כיון ששאר הקרבנות האישיים אינם מוקרבים בתאריך מסוים, על כן אם אדם מנוע מלהקריב את קרבן החטאת או העולה שלו בגלל טומאתו – פשוט ישהה את הקרבתם עד שייטהר. קרבן פסח הוא ייחודי בכך שיש לו זמן קבוע, ועל כן אילולי הקביעה הא-להית שאפשר להקריב את הקרבן במועד אחר היינו אומרים ש"עבר זמנו בטל קרבנו".
אמנם, דין זה שטמא מקריב את הפסח בפסח שני, נכון רק כאשר בודדים נטמאו, אך אם רוב הציבור טמא מת, אין אנו אומרים שכולם יידחו לפסח שני בי"ד באייר, אלא הם מקריבים את הקרבן בטומאה, ובמילים אחרות: "טומאה הותרה בציבור". זאת אומרת שאנשים טמאים ייכנסו לתוך המקדש (דבר שבזמנים כתקנם היא עברה שיש בה כרת!), יקריבו את קרבנם בטומאה, ויאכלו את בשר הקדשים בעוד הם טמאים! הגמרא במספר מקומות הזכירה שדין זה אינו ייחודי לקרבן פסח, אלא נכון גם בקרבנות ציבור כמו קרבן תמיד, קרבן מוסף וכדומה.
המשנה במסכת תמורה (ב, א) דנה בדין דחיית הטומאה ואומרת:
יש בקרבנות הצבור מה שאין בקרבנות היחיד, שקרבנות הצבור דוחין את השבת ואת הטומאה וקרבנות היחיד אינן דוחים לא את השבת ולא את הטומאה.
אמר רבי מאיר: והלא חביתי כהן גדול ופר יום הכפורים קרבן יחיד, ודוחין את השבת ואת הטומאה! אלא שזמנן קבוע.
עמדת רבי מאיר ברורה מאוד: כל קרבן שיש לו זמן קבוע מקריבים אותו בטומאה (במקרה שרוב העם טמא, כאמור). עיקרון זה נכון בין בקרבנות ציבור כמו תמיד ומוסף ובין בקרבנות יחיד כמו פר של כהן גדול ביום הכיפורים. לרשימה זו המופיעה במשנה אפשר להוסיף גם את קרבן הפסח, שדוחה את הטומאה על אף שהוא קרבן יחיד, כיון שזמנו קבוע.
לעומת זאת עמדת תנא קמא מפתיעה מאוד. לדעתו החלוקה היא בין קרבנות ציבור הדוחים את הטומאה לבין קרבנות יחיד שאינם דוחים את הטומאה. מעבר לראיות שהביא רבי מאיר נגד עמדת חכמים ממנחת חביתין של כהן גדול והפר שהוא מקריב ביום הכיפורים, הרי אפשר למנות את קרבן הפסח שהיא קרבן יחיד, והקרבתה דוחה את הטומאה אם רוב הציבור טמא!
דומה ואין מנוס מלטעון שחכמים ורבי מאיר חולקים בשאלה האם קרבן פסח והקרבנות של כהן גדול הם קרבנות יחיד, כיון שיחיד מביא אותם, או שמא יש לראות בהם קרבנות ציבור. ביחס לקרבנות של הכהן הגדול קל מאוד לטעון טענה זו, שהרי הסיבה שהכהן מקריב את קרבנותיו היא מעמדו הציבורי. גם כשהוא מקריב את הפער האישי שלו ביום הכיפורים, הוא עושה זאת מתוקף תפקידו הציבורי, ועל כן במידה מסוימת הוא נחשב שליח הציבור והקרבן ייחשב כקרבן ציבור. אך קשה יותר לומר זאת ביחס לקרבן הפסח, שבפועל רבבות ישראל היו מקריבים קרבנות רבים, כל קרבן עבור קבוצה קטנה של אוכלים, וכלל לא מדובר על קרבן אחד שמוקרב עבור כל ישראל כמו שאר קרבנות הציבור!
למרות הקושיה, נראה שעמדת תנא קמא היא שקרבן פסח הוא אכן קרבן ציבור. ואכן אנו מוצאים עקבות של רעיון זה במספר של דיונים לאורך המסכת. למשל, בדיון על הקרבת קרבן הפסח בשבת, הברייתא בבבלי (פסחים סו ע"א) מתארת שהלל הזקן למד את העובדה שהקרבת קרבן פסח דוחה את השבת בשתי דרכי השוואה לקרבן התמיד: בקל וחומר ובגזרה שווה. אולם בברייתא המקבילה בירושלמי (פסחים ו, א) מופיעה גם דרך השוואה שלישית, בהיקש המניח שהפסח כמו התמיד הוא קורבן ציבור: "הואיל ותמיד קרבן ציבור ופסח קרבן ציבור, מה תמיד קרבן ציבור דוחה שבת, אף פסח קרבן ציבור דוחה את השבת".
עולה מכאן שיש שני סוגי קרבנות ציבור. הראשון הוא הידוע והמוכר, שנציגי הציבור מקריבים בשם הציבור את קרבונותיו, כגון קרבן התמיד או קרבנות המועדים. האדם הבודד שנמצא בביתו אולי אפילו אינו מודע לכך שנציגיו פועלים בשמו, אך כחלק מאומה רחבה הדברים נעשים בשמו. לצד זה קרבן הפסח נחשב קרבן ציבור, כיון שכל היחידים שבציבור מקריבים אותו באותו היום. קרבן ציבור מסוג זה משקף תפיסה אחרת של הציבור, לפיה הציבור איננו מקשה אחת שבראשה נציג שמייצג לבדו את הקבוצה כולה, אלא הוא אלפי פרטים המקושרים זה לזה בגלל פועלם האישי הדומה, או אפילו הזהה. קרבן הציבור הרגיל הוא קרבן המשקף את העובדה שיש ציבור, בעוד שקרבן הפסח הוא קרבן היוצר את הציבור ומאחד אותו באמצעות הפעולה הדומה.
הרעיון של ציבור הנוצר מפעולה משותפת נמצא בבסיס הלכה נוספת – התפילה בציבור. כאשר הציבור כולו מתאגד, ובאותו הזמן בדיוק כולם מתפללים תפילה בלחש, התפילה הזהה באותו מקום ובאותו זמן יוצרת את אחדות הקהילה. אפשר להציע שבעקבות פעולה זו אנחנו רשאים אחר כך, כקהילה, להעמיד את שליח הציבור כאדם בודד המייצג את הקהילה כולה.
עם סיום מסכת פסחים בדף היומי אנחנו נקראים גם להצביע בבחירות לכנסת. גם בתהליך הבחירות הדמוקרטיות יש מוטיב זה של יצירת הקהילה. כל האזרחים הולכים יחדיו ועושים פעולה דומה, של שלשול הפתק אל הקלפי. מעבר לכך שאנו בוחרים את הנציגים שיפעלו בשמנו בתקופה הקרובה (נקווה שהם יתמידו למשך ארבע שנים), עצם ההליכה לבחור הוא רגע שמאגד את כולנו כקהילה וכקבוצה אחת – אזרחי מדינת ישראל. ועל כן יש ביום הבחירות חגיגיות ואחדות שאין בשאר ימות השנה.
יום בחירות משמעותי, וחג פסח כשר ושמח!
