כידוע, יש מחלוקת ראשונים גדולה בשאלה האם תפילה היא דאורייתא או דרבנן. הרמב"ם סובר שהחיוב בתפילה דאורייתא הוא פעם אחת ביום, והמתכונת המדויקת של התפילה – שלוש פעמים ביום ובנוסח מסוים – היא מדרבנן. לעומתו סובר הרמב"ן שתפילה יומיומית היא דרבנן. רוב הפוסקים מסכימים איתה ולדעתי היא הולמת יותר את פשטות הסוגיה.
אבל גם לפי שיטה זו יש תפילה אחת שהיא דאורייתא: תפילה בשעת צרה. אלא שבדורות האחרונים אנחנו נוטים לשכוח את החלק הזה בעמדת הרמב"ן. אנחנו שוכחים זאת לא ברמה התאורטית-לימודית, שבה אנשים רבים יודעים שזה קיים. אנחנו שוכחים זאת בגלל דבר שקרה לאנושות במאה וחצי האחרונות: התגברות עצומה של הידע המדעי.
בדרך כלל אנשים חושבים שהקושי להתפלל נובע מכך שנהיינו מודעים לנסיבתיות המדעית שבגינה באות הצרות לעולם, ומשום כך איננו חושבים שהשינוי תלוי בגורם שהוא מעבר לאדם. אבל אני חושב שהנקודה המשמעותית יותר אינה ההיכרות עצם עם ההסבר המדעי, אלא היוהרה האנושית. עם המהפכה המדעית נוצרה מין יוהרה של האנושות שהכול בידינו.
אמנם יש ביוהרה הזו גם יתרון, כי היא מטילה עלינו אחריות. היתרון הזה נמצא במישור המעשי, כולל כעת אצל הצוותים המדעיים שעובדים באינטנסיביות על פיתוח חיסונים, תרופות, ופתרונות נוספים לעצירת התפשטות המגיפה. והיתרון נמצא גם במישור התורני, כפי שכתבו רבים בתנועת המוסר על מקומה הגובר של האחריות אצל האדם המודרני. אבל אל מול זה עומד החיסרון שקשה לנו להתפלל, כי אנחנו חושבים שהכול תלוי בנו.
לצערנו הרב, אנו עומדים בסיטואציה של תפילה דאורייתא אמיתית. אנחנו באמת בצרה, ואנחנו באמת לא מבינים. הפכנו להיות שוב אנשים שלפני המהפכה המדעית, שתלויים במגפה בקנה מידה עולמי ואין לנו מושג איך העניין הזה ייגמר. זה מעביר אותנו למצב קיומי ונפשי שעלינו לפנות בתפילה למה שמעבר לאדם, כי אין לנו שום מושג איך האנושות תתגבר על זה.
בתפילה כנה לעצירת המגפה ולרפואה שלמה לכל הבריות.
