בכל יום מימי חג הסוכות אומרים פיוט 'הושענא' מתחלף, המסודר בסדר אלפביתי. בשנים שבהם יום טוב ראשון חל ביום שאיננו שבת, אומרים ביום טוב את הפיוט "הושע נא למען אמיתך...", וביום הראשון של חול המועד "הושע נא אבן שתיה...". שני הפיוטים הללו שונים מהותית זה מזה.
בפיוט "למען אמיתך", כאשר אנו חוזרים ומבקשים מהקב"ה שיושיענו, אנו משתמשים בכ"ב האותיות כדי לתאר עשרים ושתיים סיבות מדוע ראוי שה' יושיע אותנו – למען אמיתך, למען בריתך, למען גדלך ותפארתך, וכן הלאה עד למען תהילתך. ברור לגמרי שזה שכלול של המוטיב הפותח את ההושענות בכל יום, "הושע נא למענך אלוהינו".
לעומת זאת, הפיוט "אבן שתיה" מתמקד במקום המקדש, ובעשרים ושניים שמות שונים הוא מתאר את המקום אותו אנחנו רוצים שהקב"ה יושיע ויבנה מחדש. חלק מהשמות הללו מוכרים לנו כשמות המקדש: "בית הבחירה", "הר המוריה", "קודש הקודשים"; וחלקם מוכרים לנו בהקשר המקראי שלהם: "גורן ארנן" (שהרי דוד רכש את גורן ארונה היבוסי כדי לבנות שם את המקדש, דברי הימים א כא), "והר יראה" (כך קרא אברהם למקום בו הייתה עקדת יצחק, בראשית כב, יד, ועל פי המסורת שם נבנה המקדש), "לינת הצדק" (ישעיהו א, כא: "צֶדֶק יָלִין בָּהּ" – כך מתאר ישעיהו את ירושלים לפני שהתקלקלה מוסרית), ושמות נוספים.
אך יש כמה מהשמות שאין להם הקשר תנ"כי ברור. כאן אבקש להתמקד באחד מהם: "רצוף אהבה". מרצף הפיוט ברור שזה כינוי לירושלים או למקום המקדש, אך מה פשרו של הביטוי?
הביטוי עצמו לקוח כמובן מפסוקי שיר השירים (ג, ט–י): "אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם". כפי שאפשר היה לצפות, המדרשים ראו באפריון זה אנלוגיה למקדש של שלמה, שעשוי אף הוא מעצי הלבנון, ואם כן "תוכו" הוא קודש הקודשים. אך בבואם לבאר את המשך הביטוי "רצוף אהבה מבנות ירושלים" נחלקו הדרשנים. מצד אחד נמצא דרשות כגון: "תוכו רצוף אהבה אלו הלוחות" (מדרש זוטא) או "ר' יודן אמר זו זכות התורה וזכות צדיקים העוסקין בה" (שיר השירים רבה); ומצד שני נמצא דרשה אחרת: "רבי עזריה בשם רבי יודה בשם ר' סימון אמר זו השכינה" (שיר השירים רבה).
השאלה האם האהבה היא התורה, לוחות הברית והצדיקים הלומדים תורה, או שמא היא השכינה, טומנת בחובה שאלה מהותית בעבודת השם: מה אנו מוצאים כאשר אנו נכנסים אל קודש הקודשים, הן הפיזי בירושלים, והן הרוחני־ערכי שלנו. האם המוקד הוא השכינה הבוקעת מבין הכרובים או שמא הלוחות המונחים בארון הברית? האם ההידבקות בקב"ה והניסיון למצוא את השכינה היא המוקד של העשייה הדתית שלנו, או שמא דווקא לימוד התורה הוא מרכז העשייה? כיצד מראות בנות ירושלים את אהבתן לאהוב ליבן, באמצעות חיפוש אחריו או באמצעות לימוד תורתו?
ניצניה של שאלה זו במדרשים, וענפיה נראים בכל יום בעולם הדתי שלנו. אולם יש לשים לב שבמדרש דעות אלה דרות בכפיפה אחת. פיוט ההושענות אף הוא אינו בוחר באחת מהן. הוא מצטט דווקא את מילות הפסוק, הטעון בשתי המשמעויות המדרשיות השונות גם יחד. נראה שבכך מלמדים המדרש והפיוט מפתח לעולמנו הרוחני – ההידבקות בשכינה ולימוד התורה חייבים לעמוד זה לצד זו.
