אחר העיון בדבריו החשובים של ידידי ורעי הרב ביגמן שליט"א נראה לי להציע את הכיוונים הבאים:
(1) אמנם ידועה המחלוקת אם סוגיית קול אישה מתייחסת דווקא לק"ש או להקשר רחב יותר, אולם מוסכם על כל גדולי הראשונים והפוסקים ולהלכה שהדין הוא רחב, ועל כן איני יודע מה עניין יש להאריך בזה.
(2) רבים מן הראשונים הזכירו שדין זה לא נאמר בקול שהאדם רגיל בו, או בשער הרגיל בו וכיוצא בזה. נבאר דברינו: באותה סוגיה הוזכרו גם "שער באישה ערוה" "קול באישה ערוה" ו"טפח באישה ערוה", וכתבו הרשב"א והראב"ד בברכות שם שבכל הדברים האלו אין איסור, כל שאין בהם חשש הרהור. וראה גם ראבי"ה סי' עו שכתב: "וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה לרגיל בו". בדומה לכך דנו עוד הפוסקים בעניין טפח באישה בשרוול, אם הוא איסור גמור לפחות עד המרפק, או שיש מקום להתיר מעט למעלה מן המרפק משום שאין בזה חשש הרהור משהורגלו בו. ואף על פי שנראה לעניות דעתי כי ראוי לכל יראות שמיים להקפיד על שרוול עד המרפק, מכל מקום נראה לי שיש מקום ללמד זכות בזה. ולענייננו – המציאות היום היא שיש רגילות בשמיעת קול באישה, ועל כן לפי עניות דעתי יש מקום לבחון את גדרו של האיסור ואת גבולותיו לאור יסוד זה.
(3) עוד מבקש אני להזכיר את דברי הריטב"א בסוף קידושין: "הכל לפי דעת שמים. וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה, ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אישה אסור כדאיתא במסכת עבודה זרה (כ' ב'), ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש" ולאחר שהוא מביא מספר דוגמאות מחז"ל של מעשים הנראים לכאורה מנוגדים לכלל הצניעות, הוא קובע "שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן ...ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה, שדברי תורה עומדים לו לאדם בילדותו ונותנין לו אחרית ותקוה לעת זקנתו, שנאמר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו".
דברי הריטב"א מאירי עיניים, שבכל הדברים האלו הכל תלוי במה שהוא אדם. ואמנם, נכון הוא שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, והעיקר הוא שהאדם צריך לנוע בעניין זה בין שני הקטבים ולמצוא לעצמו את האיזון הנכון והעדין ביניהם. איזון זה ראוי שיבחין גם בין דברים גדולים, כלקיחת כלה על הכתפיים ולרקוד, כמעשיו של רב אדא בר אהבה (כתובות יז.), שכדברי הריטב"א אין להקל בזה אלא לחסיד גדול [ואולי אין בדורנו כזה], לבין דברים ששווים כמעט לכל נפש ודשו בהם רבים כשמיעת קול אישה. ובמקרים כאלה, יש מקום לקבל איזונים אחרים בהקשרים הנכונים ובנסיבות הנדרשות.
לי נראה שבוודאי יש לשקול היום לאסור לגמרי להיות בהופעות של זמרות, ולא רק מצד קול באישה, שמבחינה זו יש מקום לשיקולים רחבים, כאמור; אך בוודאי מצד המראה, תנועות הגוף ועיצוב הקול, תכני עגבים ועוד כהנה, שהם הסכנה הגדולה, ושומר נפשו ירחק מזה. ולדעתי, זהו ההקשר הנכון של סוגיית הגמ' בסוטה מח, הן בפריצות שבה והן באש בנעורת שבה. אגב, זה שנים רבות אני טוען, על יסוד דברי ספר חסידים, שראוי גם לנשים להימנע מללכת להופעות של זמרים הנגועים אף הם במכשולים אלה.
ממילא נראה לי לעניין מעשה, שאם חפצי חיים אנחנו ומבקשים לידע את דרכה המאירה של תורה לעת הזאת, ומתוך שקילת שיקולים רחבים של המציאות ורגישות הציבור על כל חלקיו, והחשש מפריצה גמורה של גדרות הצניעות, בוודאי אין זה נאה ונכון לבת ישראל שאהבת ה' והתורה בתוכה לפתח קריירה של זִמרה והופעות ציבוריות בפני ציבור מעורב. ולכל היותר יש לכוון לפיתוח קריירה להופעות בפני קהל נשים.
ומאידך, בדבר שמיעת קול באישה בטקסים רשמיים שהמסגרת שבהם אינה של קלות ראש כלל ועיקר, יש להקל בזה בשופי, והמחמיר יחמיר לעצמו בלבד.
ועוד נראה לי שיש להקל במשפחות היושבות לשולחן שבת עם אורחיהם, לאפשר שירת הגברים יחד עם הנשים באופן שכולם שרים, וישתדלו שלא להבליט קולם יתר על המידה. אבל אין להשתיקן חלילה, ויכולים להשתלב יחדיו באופן סביר.
והנלענ"ד כתבתי, מתוך אמונה וביטחון כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ומתוך תפילה ותקווה כי צור ישראל יצילנו משגיאות ויכווננו אל האמת.
***
מאמר זה הוא תגובה למאמרו של הרב ביגמן בעניין קול באשה ערווה. לקריאת מאמרו של הרב ביגמן לחצו כאן.[מתוך וזאת ליהודה 2 – למאמרים נוספים מהגיליון לחצו כאן]
