בימים אלו, בהם אנו לומדים פרקי אבות ומכינים עצמנו למתן תורה, ברצוני לשתף אתכם בסיפור מתוך אבות דרבי נתן, פרק יח, ולהציע פרשנות שלדעתי ראויה לו. כיוון שהסיפור עצמו ידוע, ועל מנת להציג את ההצעה הפרשנית צעד אחר צעד, לא הבאתי את הסיפור כולו ברצף, אלא משפט אחר משפט.
לעת זקנותו של רבי יהושע נכנסו תלמידיו לבקרו
האסוציאציה של תלמידים הנכנסים לבקר את רבם יכולה להיות כניסה של לימוד – תלמידים הבאים לישב בפני רבם. אך שתי מילות הפתיחה של הקטע גודעות מחשבה זו באיבה – הרב זקן. רבי יהושע כבר אינו נתפס בעינינו כרב, אלא כחולה. התלמידים הנכנסים לבקרו אינם באים ללמוד ממנו אלא באים לקיים מצוות ביקור חולים.
אמר להם: בני? מה חידוש [היה] לכם בבית המדרש?
רבי יהושע על מיטת חוליו, רחוק מבית המדרש, מתעניין לראות כיצד עולם התורה מתפתח בלעדיו. אולי הוא כבר אינו שותף ליצירה אך רוצה לדעת מה חידוש חידשו תלמידיו.
אמרו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים.
תשובה זו – על אף הנימוס הרב שיש בה – מחפה על אמת אחרת לחלוטין: אין חידוש בבית המדרש. "אנו תלמידיך" אומרים המבקרים "ואין לנו יכולת לחדש אלא רק לשתות מימיך".
אמר להם: ח"ו שאין דור יתום של חכמים.
רבי יהושע אינו מקבל עמדה זו, שכן "אי אפשר לבית מדרש בלא חידוש" והרי חכמים (בלשון רבים) ישנם תמיד. נראה כי רבי יהושע מצפה שעכשיו התלמידים יספרו לו מה חידשו. אולם התלמידים שותקים, ורבי יהושע ממשיך:
שבת של מי היתה?
שאלה נוספת זו של רבי יהושע מגלה לנו את השתיקה הכבדה שאפפה את החדר. התלמידים אינם "מרימים את הכפפה", אינם מודים בעובדת היותם מחדשים, ופשוט שותקים. על כן "נשבר" רבי יהושע ושואל איזה חידוש היה לרב אחר – שהרי לא יתכן שכל עולם התורה נדם.
אמרו לו: שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה.
אמר להם: ובמה היתה ההגדה היום?
אמרו: בפרשת "הקהל את העם האנשים והנשים והטף"
אמר להם: ומה דרש בה?
דו שיח זה נותן לנו תחושה שרבי יהושע צריך "לחלוב" את התלמידים. שום מידע אינו מנודב על ידם. "שאלת מי דרש?" אומרים התלמידים "נענה לך, רבי אלעזר בן עזריה". "שאלת על מה דרש" – "נספר לך על איזה פסוק". בכל כוחם מנסים התלמידים לשתוק ולא לספר לרבי יהושע מה הייתה הדרשה, עד שהוא מכריח אותם ושואל מפורשות – "ומה דרש בה?"
אמרו לו: כך דרש בה, אנשים באים ללמוד ונשים לשמוע. טף למה הם באים? כדי לתת שכר טוב למביאיהם.
אמר להם: מרגליות טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני? אלמלא לא באתם אלא לשמוע דבר זה די.
רבי יהושע נהנה מהדרשה אך נראה שיש בדבריו נימה צינית כלפי התלמידים – "אלמלא לא באתם אלא לשמוע" – המעמד שלכם אינו כמעמד הבאים ללמוד אלא כאלו הבאים רק לשמוע.
נראה שמחלוקת עמוקה יש כאן בין רבי יהושע ותלמידיו – מי הוא הראוי ללמוד ומי רשאי רק לשמוע. התלמידים רואים עצמם כשותים את מימי רבותיהם. הסמכות הבלעדית ללמוד, לומר ולדרוש נתונה לרב. ואף בעולם הרבנים יש היררכיה: לא יתכן שרב צעיר ידרוש לפני רב "זקן" בגיל ובחכמה. על כן הם נמנעים מלומר את דרשותיהם, ונמנעים אפילו מלומר את דרשות רבי אלעזר בן עזריה לפני רבי יהושע, שהרי "כל התורה מונחת בכיסו ואי אפשר לחדש לו אפילו כטיפה בים".
רבי יהושע לעומתם רואה את תפקיד התלמיד כלומד בפני עצמו. עולם החידוש פתוח לפניו, והרב ישמח אם יוכל לומר "מתלמידי יותר מכולם". פרשת "הקהל" מלמדת אותנו, יותר מכל מעמד אחר, שכולנו שווים בפני קבלת התורה, והחילוק היחידי בין הבריות הוא האם הם רוצים ללמוד או מסתפקים בשמיעה.
ויכוח זה לא הוכרע וממשיך לעוד לשלב נוסף:
אמרו לו: ועוד דרש בה – "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות" – מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה, כך דברי תורה מכוונין את האדם לדרכי חיים.
אי מה דרבן זה מיטלטל אף דברי תורה מיטלטלין. ת"ל "וכמסמרות נטועים" מה נטועים אינן מתעקרין אף דברי תורה אינן מתעקרין. "בעלי אסופות" אלו תלמידי חכמים שנכנסין ויושבין אסופות אסופות, אלו אוסרין ואלו מתירין, אלו מטמאין ואלו מטהרין, אלו פוסלין ואלו מכשירין.
עונים תלמידי רבי יהושע לרבם: ללימוד התורה יש מטרה – לכוון את האדם בעבודת הבורא. כיצד ייתכן שכל אדם יבור דרך לעצמו? הרי אנו צריכים להיות ניזונים מרבותינו ומהמסורת ולא לחדש בעצמנו. דברי תורה הם כמסמר נטוע שאינו נעקר. ורק נגר-בר-נגר מוסמך יכול לקבעו שם.
לפי הנוסח שלפנינו גם הקטע הבא נאמר אמנם על ידי התלמידים, אך לפי דרכנו נראה יותר שאומר זאת רבי יהושע:
שמא יאמר לך אדם אשב ולא אשנה, תלמוד לומר: "נתנו מרועה אחד". אל אחד בראם ופרנס אחד נתנם רבון כל המעשים אמרם. אף אתה עשה אזנך כאפרכסת והכניס בהם דברי אוסרין ודברי מתירים דברי המטמאים ודברי מטהרין דברי פוסלין ודברי מכשירין.
אין קול אחד בעולם התורה. יש מגוון דעות וריבוי קולות: אלו אוסרין ואלו מתירין, אלו מטהרין ואלו מטמאין. חשוב להתבשם מכל מגוון קשת השיטות כל עוד נדע שכולם ניתנו מרועה אחד.
אף אנו העומדים בימי ההכנה למתן תורה, מתכוננים אמנם כדי להגיע לתחתית ההר כתינוקות הבאים לשמוע את דברי התורה, אך אל לנו להסתפק בכך: חובה מוטלת עלינו גם ללמוד.
