בליל שבת אחד לקראת השינה (סוף סוף!) אחת מבנותיי פרצה בבכי; היא חייבת להסתרק ומכיוון שהיא יודעת שהדבר אסור בשבת היא באה אלי על מנת שאתיר לה. הסברתי לה שזה אסור והיא פרצה בבכי. גייסתי את כל כוחותיי (הדלים) – אך ללא הועיל! חשתי את צערה הרב וגם פחדתי שההלכה תהפוך לדבר מציק ותהפוך לשנואה עליה. למחרת הכול כבר נשכח (עד הפעם הבאה), ואני נזכרתי בסיפור מעניין על ה'סבא קדישא'. כשסיפרתי אותו לחבריי, רבים מהם הסתייגו ממנו, אך אני חש שיש בו אמת גדולה.
כל שנה בחג הסוכות, נהגו רבים מבני ירושלים לעלות לרגל לסוכתו של הסבא קדישא, הרב שלמה אליעזר אלפנדרי. הדבר ביטלו מלימודו ולכן קבע שעה מסוימת בכל יום מימי חול המועד לקבלת קהל. משהסתיימה השעה נעל את דלת סוכתו והמשיך בלימודו. פעם אחת, הגיע הרב יוסף חיים זוננפלד אל סוכתו לאחר שנסתיימה שעת קבלת הקהל. הוא דפק על הדלת מספר פעמים, אך הרב אלפנדרי לא פתח את הדלת. למחרת הגיע הרב זוננפלד בשעה היעודה, ושאל את הרב אלפנדרי: "מדוע לא ענה כבודו לדפיקותיי על דלת סוכתו?" – נענה הסבא קדישא: "הלוא גם אני דופק ודופק לפעמים בכותל למען חולי ישראל ולא עונים לי!"
ה'סבא קדישא', הלוא הוא הרב שלמה אליעזר אלפנדרי (1830–1930) היה פוסק ומקובל, החכם באשי של דמשק ולאחר מכן של צפת, ומחכמי ירושלים. נולד באיסטנבול, ועוד בנעוריו התכתב עם גדולי התורה. דרכו בפסיקה היא לשלב את דברי הראשונים עם הכרעותיהם של בעלי הקבלה מבית מדרשם של האר"י והרש"ש. ה'סבא קדישא' נודע בחריפותו. הוא לא היסס לחדש בהלכה גם כנגד פסיקות שקדמו לו. הוא התנגד לציונות, ועם זאת העריך את הרב קוק כאחד מגדולי דורו, והביע מחאה חריפה כנגד מי שפגע בכבודו.
ה'סבא קדישא' נודע בתקיפותו הרבה. תלמידיו העידו שמעולם לא נקט בביטוי השגור "לעניות דעתי". פעם אמר בבדיחות הדעת הרב רפאל דוד הלוי, מרבני קושטא, לאשתו של הרב אלפנדרי, "נראה כי בעלך עשיר". תמהה אשתו, שכן לא היו מן העשירים, עד שהסביר הרב הלוי, "בעלך עשיר בדעת, שכן לעולם אינו כותב 'לעניות דעתי'...".
סיפורנו מתרחש בחג הסוכות שהוא חגם של האושפיזין. מנהג ישראל לארח בכל אחד מימי החג בסוכתם את שבעת האושפזין ואף לבקר בחג איש את רעהו. גם תלמידים נהגו לעלות לסוכות רבותיהם בבחינת "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל". ואכן, זכה הרב אלפנדרי שיעלו לסוכתו אורחים רבים עד שהדבר הטרידו מלימודו, והוא קבע זמנים לביקור. לדידו, יש ערכים נוספים על הכנסת אורחים או גילוי חסד, ועל כן יש לדעת להציב גבול. נפשו חשקה בלימוד התורה ועל כן קבע זמן לביקור אורחים שלאחריו ננעלה הדלת והוא יכול היה לשוב ללימודו.
אלא שפעם אחת ארעה תקלה ותלמיד חכם גדול נותר מאחורי דלת נעולה. בשיחתם למחרת ציפה הרב זוננפלד שהרב אלפנדרי יכיר בטעותו, אולם כאן מגיעה ההפתעה: הסבא קדישא אינו מתנצל או מרכך את הדברים. לדידו, אי אפשר לחיות רק מתוך חסד ועודף נתינה שכן אז נפגע ערך אחר – ובמקרה שלו לימוד התורה.
נדמה כי יותר משהסיפור בא ללמדנו על ערכו העצום של לימוד התורה הרי שהוא ללמדנו על החשיבות שבהצבת גבול גם אם מדובר במעשה חיובי. הצבת גבול היא יסוד בבריאה ובהנהגת ה' את העולם. גם הרב אלפנדרי עצמו ניצב בפני דלת נעולה ואינו מתלונן על כך. לשיטתו, קבלת עול מלכות שמיים טומנת בחובה הכרה בגבולותיו של האדם, יהא מי שיהא. במקום להיות מתוסכל על כך שה' אינו נענה לו, הפיק הסבא קדישא מעובדה כואבת זו הנחיה חינוכית על החשיבות שבקבלת המצב שהשער נעול. לדידו, יש חשיבות שהאדם ידע שאין משנים בעבורו סדרי בראשית ודווקא מתוך כך יבוא האדם להבנה כנה של אנושיותו המוגבלת.
הסיפור הזה מדבר על שער נעול. היום ממעטים לדבר על כך כחלק מן התפיסה החינוכית. מדברים על להתחבר, להתקשר, לזרום, לצמוח, לפרוח, אבל שכחו שיש בחינוך גם עיסוק בגבולות, שכולל תמיד גם צמצום. הצבת הגבולות היא דבר כואב ולא נעים, אבל חשוב לדעת שלפעמים השער נעול, למרות הכול. זה נכון ביחס לפנייה לאל וגם ביחס לפניה לאנשים. לא תמיד השער יפתח.
על דוד המלך נאמר ביחס לאדוניה בנו: "וְלֹא עֲצָבוֹ אביו מימיו, לאמור מדוע ככה עשית" (מלכים א א', ו). האב שלא רצה לגרום לבנו להתעצב אל נפשו לא הציב לו גבול, וכתוצאה מכך הבן שלא ידע גבולות ביקש את מלכותו. ייתכן שהמונח עיצוב קשור לעצבות, שכן כל עיצוב קשור לגבולות ומכאן באה העצבות על ההגבלה והצמצום. אבל כנראה שאי אפשר לחנך בלי לגרום לעצבות וצער.
