בשבועות האחרונים סער בישיבתנו ויכוח שהפתיע את כולנו בעוצמתו. פאנל של ראשי הישיבה לכבוד שלושת השבועות (מיוזמתו של הרב יהודה) סביב שאלת הכנסת שינויים לתפילה בעקבות הקמת מדינת ישראל, התפתח לכדי פולמוס מתמשך בין ראשי הישיבה, רבניה ותלמידיה.
עיקר הדיון נסב סביב פרקי התחנון הנאמרים בימים שני וחמישי, ומידת הרלוונטיות של ביטויים חריפים המופיעים בהם, כ"נחשבנו כצאן לטבח יובל / להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה" או "דל כבודנו בגוים ושקצונו כטומאת נידה". בעצם, הדיון התרכז סביב שני מוקדים: האחד הוא שאלת התגובה הדתית הראויה אל הקמת המדינה, והשני הוא שאלת הלגיטימיות של ביצוע שינויים בתפילה. בעיניי, בשתי הפריזמות הללו יש החמצה מסוימת, אף שהן נוגעות בכמה מהעצבים החשופים של החוויה הדתית בתקופתנו. אני מבקש, בדחילו ורחימו, להציע מתווה אחר לדברים, שנוגע, בראש ובראשונה, לעצם שאלת התחנון.
השאלה האם יש כפיות טובה כשאנו ממשיכים לומר את אותם הביטויים הישירים, מבלי להוסיף בתפילתנו הכרה בהקמת המדינה והודיה על כך – היא בעיניי שאלה משנית. לפני כן יש להכיר בעובדה שרבים מאוד בציבור, מאחרון בעלי הבתים ועד לכמה מראשי הישיבות, מרגישים מנותקים ממוסד התפילה בכלל, ובוודאי מחלקים נרחבים מתכניה. האתגר למציאת משמעות בתפילה כפעולה דתית, ובמילות התפילה בפרט, הוא מאמץ מתמשך. ברור לי ששינויים בתפילה המכירים במדינה לא יספקו "פתרון קסמים" לאתגרי התפילה שלפתחנו.
היחס הדתי הראוי אל קיומה של המדינה הוא שאלה סבוכה ומורכבת, ובמהלך השנים הוצעו לו שלל כיוונים של מענה, לעיתים אף מנוגדים זה לזה. מבחינתי ברור שאפילו אם אין רואים במדינה את "ראשית צמיחת גאולתנו", יש הרבה על מה להודות ואנו מוקפים בניצוצות של נס (והדבר מצריך ליבון ובירור יסודי יותר, שחלקו כבר נכתב והיתר ייכתב בלי נדר בעתיד). אך מנגד כדאי לזכור כי הגם שזהו נס גדול שעלינו להודות עליו, יש לו גם צד קשה וטראומתי, הכרוך בעזיבת ארץ מולדת ובנטיעה מאוחרת בהקשר ובשפה חדשים, שמקשה על חיבור פרקי תהילה מחודשים.
עלינו לשאול את עצמנו – מה תפקיד התחנון לימינו? על מה אנחנו רוצים לשפוך את תחנוניו לפני ריבון העולמים? פשוט כי גם אם אנחנו עדים בדורנו להשפעת חסד מרומים, בכל זאת חיינו מלאי קשיים, עוול וסבל. די להביט בעיתון מזדמן, כדי לראות שהארץ בה זכינו אחרי אלפיים שנות גלות נתונה לאיום מתמיד בגבולותיה, שהשחיתות מבעירה כל חלקה טובה, שהפכנו ספקי נשק עבור הנתעבים שברוצחים, ושגזענות פושעת ופוצעת מופנה כלפי שלל מיעוטים, יהודים ולא יהודים כאחד. לפעמים אני מגיע להתפלל בעוד אני סוער מאיזה נושא אקטואלי, וחש פספוס מכך שאין לתחושות אלה כל ביטוי בתפילתי. עלינו למצוא דרך להתייחס אל כל הקשיים והסבל האלו בתחנונינו. ישנן נקודות רבות לאורך התפילה להודות לא-ל ולשבחו, אך כדאי לשמור על זמן התחנון לסוג אחר של שיח עם המרומם על כל ברכה ותהילה, כזה שמיישר מבט אל המרחבים החשוכים בחיינו.
אינני בטוח כלל וכלל באיזה אופן יש להביא את השינוי הזה ולפתוח את התחנון לצרות זמננו. למען האמת, אני אפילו לא בטוח אם באקלים הנוכחי שינוי כזה הוא בכלל אפשרי. אבל הווקטור, כיוון השאיפה הכללי, ברור מבחינתי. אני פתוח לאופנים שונים בהן יכול השינוי הזה לקרות: יכול להיות שעלינו לפרש מחדש את הטקסט הנוכחי, ולקרוא את המילים הישנות כמכוונות לצרות אקטואליות. מנגד, יכול להיות שאכן יש להכניס תיקונים ושינויים לטקסט הקיים. לא פעם אני מצטער על שאבד מוסד הפייטן ואין לנו, כקהילה, אדם שיכול לחדש מילים ומנגינות שישקפו משברים שעוברים עלינו לצד רגעי שמחה.
אולי דיון קצר במסכת תענית יוכל לשפוך אור על שאלת עדכון התחנון. הדיון סובב סביב ההלכה המחייבת להתפלל בתענית הציבור לא בבית הכנסת אלא ברחובה של עיר:
למה יוצאין לרחוב?
רבי חייא בר אבא אמר: לומר – זעקנו בצנעא ולא נענינו, נבזה עצמנו בפרהסיא.
ריש לקיש אמר: גלינו, גלותינו מכפרת עלינו.
מאי בינייהו? – איכא בינייהו דגלי מבי כנישתא לבי כנישתא.
בשאלה "מאי בינייהו?" הגמרא מבחינה בכך שכל אחת מהדעות המובאות טומנת בחובה תפיסה אחרת של תפקיד התחנון, ומתוך כך נגזר גם ממנה מעשה אחר. ר' חייא בר אבא מדגיש בתחנון את הפומביות והפרהסיא, ומזכיר כי לזעקה שנשמעת ברבים יש כוח שאין לדיבור בחדרי חדרים; כוח הבא לידי ביטוי דווקא בנכונות לעמוד במצב מבזה. לעומתו ריש לקיש מדגיש את הגלות – כוח התחנון בא דווקא מהיכולת לשנות, להביט בעולם במבט אחר.
המשותף לשני הכיוונים הוא המרכזיות של הרחוב. שני האמוראים כמו באים ואומרים לנו כי תפילת תחנון אמיתית, תפילה המסוגלת להביא לחזרה בתשובה ולפיוס עם קוננו, היא תפילה המתקיימת ברחוב וקשובה לקולו ולמצוקותיו. אני תפילה כי יכולת השילוב הזו, בין התחנון והרחוב, תשוב להיות כלי בארגז הכלים הדתי שלנו, דיאלקט נוספת בשפתנו הדתית.
[הדברים מבוססים על דברי הרב ביגמן בסעודה שלישית בשבת פרשת פינחס תשע"ט. תודה רבה לשי פורסטנברג (כו) שהעלה את הדברים על הכתב]
