"ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה, ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות י"ט, יז) –
אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם [...]
אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש... (בבלי שבת פח ע"א)
תמונה זו שבתורה שבעל-פה סותרת לגמרי את התמונה שבתורה שבכתב, שבה מנשבת רוח של רצון טוב והתנדבות, שבה הקב"ה מבקש את הסכמת העם לכל פרט לקראת קבלת התורה, עד שמגיעים לשיא, לאותה האמירה הוולונטרית: "נעשה ונשמע"!
בעלי התוספות שם הקשו על תיאור הכפייה מאמירת "נעשה ונשמע". הם תרצו שעיקר הגורם לקבלת התורה היא אמירת "נעשה ונשמע", ואילו הכפייה נועדה רק כדי למנוע מישראל לחזור בהם, בראותם את האש הגדולה ובשמעם את הקולות. על מנת ליישב את הסתירה, מבליטים בעלי התוספות את דברי הכתוב, ומקטינים את המובא בתורה שבעל-פה.
לעומתם, המהר"ל מפראג צועד בדרך ההפוכה, ומעלה על נס את דברי חז"ל כדבר המשמעותי לעומת הכתוב. בספרו תפארת ישראל הוא מבאר את דברי חז"ל כך:
אבל מה שכפה עליהם ההר, שלא יאמרו ישראל אנחנו קבלנו התורה מעצמנו, ואם לא היינו רוצים לא היינו מקבלים התורה, ודבר זה לא היה מעלת התורה, כי התורה כל העולם תלוי בה...
קול ה' הבוקע דרך התורה אל העולם: "אנוכי ה'...", "זכור את יום השבת...", "לא תרצח...", "לא תגנוב...", "לא תעשוק...", "ודברת בם...", – הקול הזה איננו מקרי, אולי יהיה אולי לא יהיה. עולמנו הוא עולם המושתת על ערכי התורה ומשפטיה לכתחילה. משפטי ה' הצדיקים והישרים והמוסריים הם התכלית של חיי האדם בעולמו.
אולם בסופו של דבר, בימי אחשורוש (לפי ביאורו של המהר"ל שם), מראה עם ישראל שהוא חפץ במצוות ה', על ידי קביעת מצווה (מקרא מגילה) באופן ספונטני כביטוי להודיה על הצלה ממיתה לחיים. על כך אמרו חז"ל:
ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות עמדו לישראל וכולם לא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. (בבלי מגילה יד ע"א)
על פי המהר"ל, יש ערך גדול יותר לוולונטריות הנובעת מתהליך ארוך של הפנמה, על ידי דיאלקטיקה של קבלה, דחייה, מרד ולבסוף קבלה עמוקה, לעומת הוולונטריות הספונטנית, הראשונה והבוסרית. כך הופכת התורה לטבועה עמוק יותר בקבלתה המחודשת בימי אחשורוש.
