אני מבקש לבחון את פרשת הנזיר ולעמוד דרכה על עיקרון חשוב העומד במרכז ספר במדבר.
הנזיר דומה לכהן. שניהם אסורים בשתיית יין ועליהם להיזהר בענייני טומאה. לשניהם עניין מיוחד בשערם, אם כי כאן הדבר הפוך: הנזיר נצטווה ל"גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" (במדבר ו, ה) ואילו הכהנים נצטוו "רָאשֵׁיכֶם אל תִּפְרָעו" (ויקרא י, ו). יתרה מכך, הנזיר דומה לכהן גדול. על שניהם נקט הכתוב לשון 'נזר אלוקים': על הכהן הגדול: "כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו" (ויקרא כא, יב), ועל הנזיר: "כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו, ז). על שניהם נאסר להיטמא אף לקרובים ביותר.
בעומק הדברים, התורה בספר במדבר מציעה אפשרות לכל אדם לשמש ככהן ואפילו ככהן גדול. בעולם של כהונה, רק הנולד אל הקדושה קשור בה. עובדה זו יכולה ליצור תסכול רב בקרב החפצים בהתקרבות אל ה', אך לא נולדו ככהנים. התורה מבקשת לתת לכל אדם את האפשרות לבחור ב'כתר קדושה' והרוצים ליטול יבואו ויטלוהו.
הרחבת מעגל הקדושה בשאלת המשמשים בקודש מובילה גם להרחבת מעגל הקדושה בשאלת המקום. הכהן אסור בשתיית יין רק בעת כניסתו אל המקדש. מקום הקודש מוגדר והפעילות בו מיוחדת לזמן קבוע, והכהן אסור בשתיית יין, בזמן המיוחד ובמקום הקודש. לא כך בדיני הנזיר. על פי דיני הנזיר כל המחנות – קודש הם. בכל מקום ובכל זמן האדם מצוי במחנה הקדושה, ובעצם משמש בקודש, ועל כן נאסר עליו בכל זמן נזירותו לשתות יין ולהיטמא.
הרחבת מעגל הקדושה מובילה להגדרה חדשה של פעולת הקודש. בעולם שבו הפולחן קשור למקדש אזי רק פעולות כהקרבה, תפילה ודומיהן מוגדרות עשייה דתית. בהרחבת מקום הקדושה, ובעקבות כך אף הרחבת הזמן, הורחב גם סוג העשייה הדתית. כל פעולה הנעשית בקדושה במחנה היא פעולת קודש, שהרי ה' אינו זקוק למשכן, "מלוא כל הארץ כבודו", וניתן לעובדו בכל מקום וזמן, ולפי זה בכל דרך.
נדמה לי שבהבנה זו ניתן להבין פסוק קשה בפרשת חוקת: "כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא, אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל..." (במדבר יט, יג). פסוק זה לכאורה קשה, שהרי האדם רק נטמא, אם כן מדוע נענש בעונש כרת, וכי עשה מעשה של חטא? וכיצד טימא את משכן ה' אם לא נכנס לתוכו? פירש רש"י בעקבות חז"ל: "'אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא' – אם נכנס לעזרה אפילו בטבילה בלא הזאת שלישי ושביעי". תוספת זו מאפשרת לומר שהטמא אכן חטא בחילול הקודש ועל כן נענש. אני מבקש להציע שעל פי פשט הכתובים, אם אנו מניחים שכל המחנות הם מחנות קודש, אזי המציאות שיש אדם טמא במחנה, ואפילו במחנה ישראל, נתפסת כחילול הקודש שיש להיענש עליו.
האם מגמה זו מצויה רק בפרשת הנזיר? מורי ורבי הרב אביה הכהן חידש שהרחבת מעגלי הקדושה היא מגמתו הכללית של ספר במדבר, וכך עולה מפרשיות רבות כמו חנוכת המשכן ופרשת הציצית.
חנוכת המשכן מסופרת פעמיים. בויקרא ט' עומדים במרכז הטקס משה ואהרון, ואילו בבמדבר ז' עומדים במרכזו נשיאי ישראל. הסיפור בבמדבר מרחיב את מעגלי הקדושה, שהרי כלל ישראל שותפים במשכן, ועל כן ראוי שנציגיו ישתתפו בו.
גם פרשת הציצית מתפרשת כך. הציצית דומה לבגדי כהן גדול. על הכהן הגדול נאמר: "וְעָשִׂיתָ צִּיץ ... וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת" (שמות כח, לו–לז) ורק בפרשת הציצית נאמרה שוב לשון זו: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת ... וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (במדבר טו, לח). נוסף על כך, על הכהנים נאמר "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם" (ויקרא כא, ו) ובפרשת הציצית על ישראל: "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (במדבר טו, מ). גם עניין הזיכרון מופיע בשתי הפרשיות. היוצא מכאן שכל איש מישראל הופך בלבישת הציצית לכהן גדול, ובכך שוב הורחב מעגל הקדושה.
אבקש להוסיף על דברי הרב אביה הכהן דוגמה נוספת שלא זכתה לתשומת לב והיא פרשת המצורע. כבר בספר ויקרא (פרקים יג–יד) עסקה התורה בדיני המצורע (צרעת אדם וצרעת הבית), אלא ששם מעמד הכהן הוא מרכזי. הכהן מופיע שלושים ושבע פעמים!!! הוא הבוחן, הבודק והקובע את הטומאה והוא המנהל את טקסי הטהרה. אי אפשר לבצע את התהליך בלעדיו, עד שחז"ל פסקו (וכך נראה גם מפשט הפסוקים) שאף אם יש סימנים ברורים לטומאה, היא אינה חלה עד שהכהן קובע זאת. לעומת זאת, בפרשתנו הכהן לא נזכר כלל. הקדושה הורחבה וכעת האחריות היא על כלל ישראל, כפי שנאמר: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" (במדבר ה, ב). קדושת כל המחנות מעמידה את תפקיד שימור הקדושה בידי כל העם ולא רק בידי הכהנים.
נחזור לנזיר. נראה שגדולה מעלת הנזיר ממעלת הכהן הגדול, באשר הוא משמש בקודש תמיד וכל מעשיו נחשבים קודש, ויש בכך לתת מעמד מיוחד לקדושה, הנרכשת בעמל ומתוך בחירה, על פני זאת המצויה באדם מרגע לידתו.
אולם יש לזכור שספר במדבר בא רק לאחר ספר ויקרא. קודם הוגדרה הקדושה המוּלדת, זו שהאדם נולד לתוכה ואינה תלויה ברצונותיו, ורק אחר כך נפתחה הקדושה למי שלבו חפץ בה. כבר העירו על כך, שזו הייתה הבעיה בטענתו של קורח, המופיע אף הוא בספר במדבר, אשר טען: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" (במדבר טז, ג). קורח צדק אבל גם טעה. הוא צדק בכך שאכן כולנו קדושים, ולראיה היכולת של כל אחד מאתנו לשמש ככהן גדול במחנה הקדושה, הכולל את כל המחנות, גם זה של ישראל. אך הוא שגה בכך שביקש לעמוד על ספר במדבר במנותק מספר ויקרא, וביקש לבטל את קדושתם המיוחדת של הכהנים ואת זו של מחנה השכינה שבו המשכן.
נדמה לי שספר במדבר מבקש להעמיד מודל קדושה של מדרגות נעות. כולם עולים במעלה הקדושה, אך עדיין הפער נשמר. עדיין משמש הכהן, ורק הוא, במשכן, ועדיין הכהן הגדול לבדו בקודש הקודשים, אלא שכעת נפתחה אופציה נוספת ולפיה, בנוסף לציר הקודם, אך לא כתחליף לו, כל המחנה הוא קודש הקודשים וכולנו, אם נרצה בכך, נשמש ככהנים גדולים.
נדמה לי שיש בכך רלוונטיות בכמה היבטים. שאלת מקומה של עבודת ה' בעולם המודרני, אשר חפצה בקרבת אלוקים, נרמזת כאן. מודל הרחבת מעגלי הקדושה מצוי בכתוב, והוא כיום אינו רק אפשרות אלא אידיאל, אך גם גבולותיו רמוזים כאן, ואכמ"ל.
