הנביא ירמיהו ניסה במשך יותר מארבעים שנה למנוע את גזירת החורבן אך לא הצליח. בפרק ז' מתברר מדוע העם לא היה מסוגל לשמוע את נבואות החורבן של ירמיהו, ומדוע לא תיקן את דרכיו.
על פי ירמיהו, העם האמין שהמקדש לא יחרב לעולם "הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה" (ד). הם סברו שהמקדש הוא "היכל ה'" - כלומר ה' גר בו, ולפיכך לא ניתן להחריבו. הביטחון בקיום המקדש ומתוך כך בקיום ירושלים כולה - הוביל לפריקת כל עול, כפי שהתריע הנביא:
"הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה:הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה'" (פסוקים ט-יא).
מה מייחד את החטאים שהזכיר ירמיהו? בחינה מהירה תגלה שהם מייצגים את עשרת הדיברות:
הֲגָנֹב – לא תגנוב
רָצֹחַ – לא תרצח
וְנָאֹף – לא תנאף
וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר – לא תשא את שם ה' לשווא
וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים – לא יהיו לך אלהים אחרים על פני
הנביא מציין שעם ישראל חוטא בעיקרי היהדות וחושב שאם הוא יגיע למקדש ויקריב קורבנות, אזי ה' ימחול להם באופן אוטומטי על חטאיהם. ביאתם למקדש לא היתה מתוך תשובה, שכן הם עדין אחזו במידותיהם הרעות, וראו בכך אקט טכני שנועד להציל אותם מעונש ותו לא.
"וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה" (פסוק י).
כנגד תפיסה זו יוצא הנביא. הוא מכנה תפיסה זו כשקרית "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר" (ד) ויוצא כנגדה בחריפות "הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל" (ח). לדברי הנביא קיום המקדש (והעיר) תלוי במעשיהם של ישראל:
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה"(פסוק ג).
כדי לחזק את דבריו מבהיר הנביא ארבעה דברים: בניגוד לעם הסובר שה' מתגורר במקדש הוא מדגיש שה' אינו שוכן במקום אלא שוכן בשמים ורק שם את שמו על המקדש, כלומר מאציל מרוחו על המקום.
"וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו" (י); "הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו" (יא)
ועוד. תפיסה זו השכיחה בספר דברים (למשל: י"ב, יא) מבהירה שה' אינו שוכן בבית הזה - ולפיכך ניתן להורסו. מי שוכן במקום? בניגוד לתפיסת העם שה' גר במקדש, מדגיש הנביא שאם עם ישראל ישמור על מצוות ה' – העם הוא שיזכה לשכון במקום, כלומר בארץ.
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (ג); "וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם" (ז)
הנביא מגייס את תקדים חורבן שילה על מנת להוכיח שה' יכול להרוס את מקדשו "כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (יב). הרמיזה למשכן שילה היא מכוונת. חורבן שילה, שארע ככל הנראה בשלהי ימי עלי הכהן (שמואל א' ד'-ו'), נגרם עקב חטא דומה. העם (ובני עלי בראשם) האמינו שהבאת הארון לקרב תוביל באופן אוטומטי לניצחון. שם, כמו כאן, האחיזה בחפץ מקודש העניקה ביטחון שווא לחוטאים שהמשיכו במעשיהם אך ציפו לישועה בעת צרה. חורבן שילה הוא לא רק הוכחה לכך שה' יכול להחריב את מקדשו אלא היא ראיה שתפיסת העם מוטעית ויכולה להוביל לאבדון.
מרטין בובר עמד על כך שהנביא מזכיר חטאים שבין אדם לחבירו קודם לחטאים שבין אדם למקום. "כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם" (ה-ו). החובה להישמר מלפגוע באחר קודמת למצוות הפולחן. הגדרה כזו מצמצת את חשיבות הקרבה הקורבנות אם זו באה כתחליף לתיקון אמיתי.
בירמיהו כ"ו מספר הכתוב את השתלשלות האירועים. תגובת הכהנים והעם כלפי הנביא היתה קשה. הם שלא האמינו שחורבן בית המקדש אפשרי, ראו בירמיהו נביא שקר, ועל כן ניסו להרוג אותו.
סיפור חורבן הבית הוא אפוא סיפורו של הלב הממאן להקשיב לדבר הנביא. הצורך בביטחון מוביל את העם לביטחון שווא במקדש. התחושה שהמקדש מוגן ללא קשר למעשי האדם הוביל לניוון רוחני ודתי. לעומתם הנבואה מבקשת לומר שקיום המקדש אינו מובטח והוא תלוי בנו ובמעשינו.
הבכיה על חורבן המקדש אינה בכיה רק על עצם החורבן אלא גם גילוי צער על הסיבות שגרמו לכך. לפיכך עלינו לחרוט על ליבנו את קריאת הנביא שלא להיסמך על ביטחון שווא אלא לתקן את חטאינו, על מנת שנהיה ראויים לבנייתו המחודשת.
