ביום שישי הלך לבית עולמו הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ. יהודי שהיה לו מה לומר לכל יהודי בעולם. חרדי חסיד ומתנגד מתבולל וציוני נלהב. ולא רק לבני דורנו, גם בדורות הבאים כשכולנו ניעלם בתהום השכחה, נגיד בשנת 2234, מורה בכיתה ז' תשאל את התלמיד: עיינת בשטייזלץ? אכן מאור גדול, להאיר מתורה שבכתב ועד רעיונות בני זמננו לפרשת השבוע ולמועדים, בכל חדרי תורה הנגלים והנסתרים נאמן הוא.
במשך תקופה קצרה יצא לי להיות איתו בקשר. התרשמתי ממנו מפני שהוא לא היה מלטף אותנו כחיות מחמד אלא מעורר ומאתגר. שנתיים וחצי לימדתי בישיבה הגבוהה "מקור חיים – שפע", ששכנה ברחוב מקור חיים בשכונת בקעה בירושלים, משנת תשמ"ה ועד תשמ"ח. בשנים אלו זכיתי ללמד במחיצת הרב שג"ר, הרב שטיינזלץ והרב מנחם פרומן זכר צדיקים לברכה. הייתי הזבוב על הקיר בחדר שהסתובבו בו שלושה מהרבנים המקוריים והעמוקים ביותר בציונות הדתית ובעולם הדתי כולו. זכיתי והייתי הר"מ של שיעור א' במקור חיים.
אני מבקש על לספר על ארבעה מפגשים עם הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל שהותירו בי סוג של חותם.
*
המפגש הראשון בעצם לא היה הראשון, כיוון שהחיים הפגישו בינינו פעמים נוספות, פגישות סתמיות וחסרות חשיבות. אך המפגש הזה היה המפגש המשמעותי הראשון. היה זה בשנת תשל"ט. לרב עדין היה שיעור קבוע ב"תניא", שהתקיים ב'בית הסטודנט' ברחוב איתמר בן אב"י פינת הקשת בקרית שמואל בירושלים. ידידה שלי שהייתה על הגבול בין שמירת מצוות לעזיבתן הביאה אותי לשיעור. לא התמדתי אבל הייתי בכמה שיעורים.
היה זה שיעור מיוחד מאוד. הגיעו אליו צעירים וצעירות דתיים מכל גווני הקשת, דבר שלא היה נהוג באותם הימים; ובצידם כמה מבוגרים יותר, לימים יתברר לי שחלקם היו חברים בחברת שלהבת-יה, קבוצה חסידית מודרנית חצי מחתרתית בהנהגת הרב שטיינזלץ. היו בשיעור הזה המונים במספרים של אותם הימים, להערכתי למעלה ממאתיים איש. בשיעור למדו "תניא", וגם זה היה חריג: באותם השנים רק חסידי חב"ד למדו תניא.בחברה שלנו לא למדו חסידות כלל, ומי שבכל זאת למד, למד "שפת אמת". כדי ללמוד חסידות היית צריך להיות קצת חריג. כולם למדו הרב קוק או מהר"ל, כוזרי,אגרות הרמב"ם או מורה נבוכים. הדבר החריג האחרון והחשוב בשיעור הזה – הרב עדין לימד אחרת. הוא דיבר על כל מיני דברים, ודיבר לנפש השומעים; לפעמים צחק,לפעמים המריץ ולפעמים השמיץ אותנו, את מה שנראה בעיניו דתיות בינונית ושׂבֵעה. לעומת רוב המלמדים שדיברו "על" והתעלמו מה"אל", הרב עדין דיבר אל האנשים יותר מאשר דיבר על התניא.
השיעור הראשון עשה עלי רושם עצום. עד היום אני זוכר בדיוק מה שהרב עדין אמר ואיך. הייתה לי הרגשה שתורה כזאת לא שמעתי מעולם. עד היום בכל פעם שאני מגיע לפרק לד בתניא, אני שומע את המילים ואת הקול, ורואה את הרב עדין יושב על קצה הכסא ורגליו שלוחות קדימה. הפרק מרגש אותי כפעם הראשונה ממש.
והנה מודעת זאת שהאבות הן הן המרכבה שכל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפי' שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם לרבון העולמים בביטול הנ"ל ליחודוית' ואחריהם כל הנביאים כל אחד לפי מדרגת נשמתו והשגתו...
על דברי התניא הללו אמר הרב עדין בשיעור:בכל אחד יכול להיות שמינית שבשמינית מאברהם אבינו אם ירצה בכך. אם הוא רוצה להיות אב המון ורוצה לגלות את הקדוש ברוך בעולמו. כל אחד יכול להיות באיזו בחינה קצת מרכבה, בורג בגלגל של המרכבה, אם הוא רוצה. הבעיה שאנשים לא רוצים היום להיות אפילו משהו קטן בתוך משהו גדול. תרצה להיות אב... תרצה להיות קצת אברהם אבינו...והיום אנשים מוכנים להיות אפילו חושם, אבל לא להיות קצת אברהם אבינו...!
לא הלכתי להיות אברהם אבינו,אבל זה נטע בי את הגעגוע להיות כזה. ההרהור שליווה אותי, שגם אם לא "יצא ממני משהו" כלשונו, אבל בכל אופן היה לי חלום להיות משהו (מעניין שבספרו הוא רומז לכיוון הזה, אבל אומר אחרת).
את הסגנון הזה שמעתי רבות בשנים שיבואו, בישיבת מקור חיים. התשוקה למשמעות, המוכנות לשלם את המחיר הגבוה שמשלמים אלה שאינם נכנעים לסטנדרטים שמקובעים של החברה.
*
המפגש השני היה בתחילת תשמ"ה כשישיבת מקור חיים חיפשה ר"מ לשיעור א'. מי שזימן אותי לרב שטיינזלץ היה בני כסלר, והוא אמר לי שאי אפשר לדעת כמה זמן הפגישה תארך.מטבע הדברים אני הכנתי סוגיה בלימוד, נדמה לי "שומר שמסר לשומר" או "תחילתו בפשיעה וסופו באונס". נכנסתי לרב שטיינזלץ. הרב עישן מקטרת ולפי הריח הטבק היה משובח. (הבנתי אז בעישון...סיגריות וסיגרים).
"אמרו לי שקוראים לך שמוליק, נו תגיד אז מאין באת?..."לא ידעתי איך עונים על שאלה כזאת. לא הבנתי מה הכוונה "מאין באת". אם מישהו פוגש אתכם בפעם הראשונה ושואל: "נו, תספר לי מאין באת", מה הייתם עונים? אני חושב שהייתי מסתובב והולך. אבל הפעם לא הסתובבתי ולא הלכתי. כאן מתחיל הסיפור השני: ישיבת "מקור חיים".
שוחחנו כמעט שלוש שעות, על רוחניות וספרות, על רבנים גדולים ופשוטי עם, חסידים ויקים, אפילו על וירג'יניה וולף. על הכול, חוץ מעל השומר שכר שמסר לשומר חינם ועל הרמב"ם...
*
המפגש השלישי היה לילה בתחילת אלול ב"מכון". המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים היה קודש הקודשים, שם הרב עבד, כתב את הביאור לש"ס שם נפגש עם אנשים. בית שני. המכון שכן בסמטה שיוצאת מרחוב ממילא, מקום שרק חתולים ועבריינים הסתובבו בו בלילה. באותו הלילה התקבצה במכון חבורה של בחורים לשיחת הפתיחה של שיעור א' בישיבת שפע. היו שם תלמידים מגוונים, מהישל"צ (הישיבה לצעירים שעל יד מרכז הרב) ועד הימלפרב. נערכה היכרות ראשונית, בתוספת אמירות כגון: "אני זוכר את סבא עוד כשהיה קומוניסט", כמובן בתור מחמאה, או "אני לימדתי את אבא שלך" לבחור ממושב רחוק בדרום. מסתבר שהקבוצה איננה מקרית אלא משפחה גדולה וענפה.
לאחר ההיכרות באה הפתיחה: "אני לא רוצה לגדל חתולי מחמד, אני רוצה דינוזאורים", ומכאן במעבר חד לשאלה: איך יוצרים תשוקה לדבר שבקדושה? ובעצם, למה אין לנו תשוקה לקדושה? אולי זה מסוכן שהעבודה תהיה עבודה של כניעה ולא עבודה מתוך תשוקה. בין סיפורים רבים והרבה הרהורים, הגיגים ותובנות שנונות, מעולם ומלואו כפשוטו – נשארו שתי מילים תלויות באוויר: תשוקה וקדושה. אנחנו היינו צריכים לאסוף אותן כי הרב שטיינזלץ לא יקטוף את הפרי המתוק הזה, ירסק ויאכיל אותנו בכפית. הוא רק הזכיר שיש תשוקה כזאת. וזה הרבה.
*
המפגש הרביעי. בזמן קיץ למדנו מסכת ברכות – ענייני תפילה וקריאת שמע. הרב שג"ר העביר שני שיעורים על "פורסים על שמע". הרב עדין העביר את השיעור הכללי על "ספק קרא קריאת שמע". הגמרא אומרת: "אמר רב יהודה ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא – אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב, ספק לא אמר – חוזר ואומר אמת ויציב. מאי טעמא – קריאת שמע דרבנן, אמת ויציב דאורייתא" (ברכות כא ע"א). האמירה הזאת תמוהה: היתכן שקריאת שמע תהיה דרבנן ואילו אמת ויציב תהיה דאורייתא? הרב שטיינזלץ שאל מי קובע מהו דאורייתא ומהו דרבנן? התשובה הדתית הקלסית היא שהתורה היא זו שקובעת מה מהתורה, וחכמים הם הקובעים את הדרבנן. הרב עדין לעומת זאת טען שחכמים הם אלה שקובעים מה נקרא דאורייתא ומה דרבנן. ואם כך, כל דאורייתא הוא מדברי חכמים, רק שחכמים הורו שבספק של מה שנקרא דאורייתא תחמיר, כיוון שחכמים קראו לו דאורייתא, ובספק של מה שנקרא דרבנן תקל, מאותה הסיבה (לימים ראיתי שר' שמעון שקאפ ב"שערי יושר" כותב דברים דומים). האמירה הזאת הסעירה את הישיבה. כמובן שנשארה שאלה פתוחה: איך יתכן שאין משהו שהתורה היא זו המחייבת.
הצגת העמדה המפתיעה הזאת חשובה הרבה מעבר לפירוש למשפט חידתי של רב יהודה בגמרא. היא ביטוי לחשיבה מחוץ לקונבנציות הכי בסיסיות במחשבת ההלכה: מיהו המצווה, ומה תוקפם ומקורם של הציוויים השונים? פרט זה יצא ללמד על הכלל כולו. נדמה שבכל צעד שצעד הוא הביא לידי ביטוי חשיבה עצמאית, בלתי תלויה.
*
אני מחפש את המכנה המשותף. אשתמש בסגנון שלו: מה ה"תמצית" של כל הדברים הללו? התמצית היא אהבת החכמה, ואפילו העוינות לבורות ולעם־ארציות. מכאן הכוחות האין סופיים, היצירתיות המיוחדת במינה לסייע לרחוקים ביותר להתמודד עם הבורות ביהדות. התלמוד אכן באמת לַכֹּל, וכך הרמב"ם, התנ"ך, המשנה, הסידור, הקבלה... פעמים ההשקעה הגדולה היא בעממיות, בדאגה למעגלים הרחוקים המאבדים את השפה המשותפת עם העיליות. נדמה לי שהרב שטיינזלץ היה בבחינת "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה על תנח את ידך". הפרשנות לספרי חב"ד וסיפורי מעשיות של ר' נחמן אינם ספרי הנגשה אלא ספרי עומק שדורשים עיון והעמקה.
כולנו תלמידיו, שהרי מי מאיתנו לא התקשה בדף גמרא ופתח "שטיינזלץ"? מי מאיתנו לא קרא דף או שניים בעלי השושנה או בפירוש לתניא? לא רק אנחנו, כל הלומדים חייבים לקום לכבודו, שהרי במובן מסוים כולנו למדנו ממנו יותר מאשר אות אחת.
אל תטעו בדבריי. למרות שהוא חייך ועל פי רוב הוא היה ידידותי והיו איתו הרבה רגעים של חסד, היה בו גם משהו קשה. הוא לא היה הסבא הטוב והמכיל, הנוכחות שלו והקירבה אליו הייתה תובענית ומחייבת. אם היו מבקשים ממני להגדיר את הרב שטיינזלץ במשפט אחד הייתי מתלבט בין שני המשפטים הבאים: רבן של כל ישראל באמת, ואינני יודע אם לא למעלה מזה; או לחלופין: זה שדיבר למדנות מסורתית עם ניגון מחקרי, שדיבר חב"ד בניגון קוצקאי.
