פרשת בראשית עוסקת באדם, ובבני האדם, קין והבל. פרשת נוח עוסקת גם היא בנוח ובמשפחתו. התורה פותחת לא בסיפור שלנו כיהודים, אלא בסיפור שלנו כבני אדם. ישנן שתי דרכים להבין את סיפור הרחב הזה. דרך אחת היא לראות את הסיפור הזה כסיפור של ברירה. בהתחלה התורה כוונה לכלל בני האדם, אך הניסיון לתורה כלל אנושית נכשל פעמיים, ומנקודה אחת והלאה קם עולם חדש, ובו נבחרים האנשים הראויים, אברהם ובני אברהם. אם אני אכן בוחר לראות את הסיפור דרך פרספקטיבת הברירה, סיפורי פרשות בראשית ונוח נראים כמיותרים, מתארים עולם שנפלט ונכחד.
אך יש דרך נוספת להבין את הסיפור הפותח את ספר בראשית; דרך שאפשר לראותה אפילו כקוטבית לנרטיב הראשון. התורה בתחילתה מספרת לך שאתה גם בן אדם, גם בן נוח, וגם בן אברהם. הפרשות הקודמות לפרשת לך לך אינן נמחקות בעקבותיה, אלא נותנות מרכיב אוניברסלי לצד "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב", אליו נקשר הסיפור מפה והלאה.
כמובן שכל אחת מהתפיסות האלה מכתיבות תפיסה שונה של המושג "עם סגולה". אם אני אומר שאני גם בן אדם גם בן נוח וגם בן אברהם, מושג "עם הסגולה" שבו אני מחזיק יהיה שונה בהכרח ממושג "עם הסגולה" שלי לו הייתי רואה באומות העולם דחויות לעומת עם ישראל הנבחר. נדמה שהדברים פשוטים, אולי אפילו טריוויאליים במובן מסוים. למען השקיפות, אני חושב כי ראוי שאומר את עמדתי בוויכוח הגדול והחשוב הזה (ויכוח שצדדיו לצערי הם ב"מעטים מול רבים"). אני יכול לומר שאנחנו פה בישיבה – "אנחנו" בפה מלא ובבטחון גמור – מאמינים באפשרות השנייה, שותפות ולא ברירה ודחייה. אנו מבקשים לקרוא את פרשות בראשית ונוח מתוך שותפות. אנחנו "בני נוח" לצד היותנו בני שם ובני אברהם.
הגמרא בסנהדרין (נט ע"ב) דנה בשאלה האם שבע מצוות בני נוח חלות על בני ישראל אחרי מעמד הר סיני. מעבר להשתמעויות ההלכתיות של שאלה זו, היא גם מחייבת אותנו להביט בבני נוח לא רק דרך הנכרים שסביבנו, אלא דרך עצמנו ממש. הגמרא בעצם שואלת, האם מתן תורה ביטל את בן נוח שבנו או שרק נוספה מדרגה על גביו.
מתוך הקדמה זו אני מבקש לדון לעומק בנקודה אחת; להביט שוב בסיפור קין והבל. בסיפור הבריאה חוזר שוב ושוב הביטוי "כי טוב". העולם מתואר כמקום טוב. אבל מסיומו של תהליך הבריאה הכל הולך ומשתבש. האדם חוטא בגן העדן, קין רוצח את אחיו, סיפורי בני האדם הראשונים הם סיפורי חטא. עוד לפני הרצח, הרוע מבצבץ עם אמירתו של ה' לקין "הלא אם תיטיב" וגו'. ובעצם הסיפור הראשון של העולם הזה הוא סיפור של חטא נורא, שתחילתו ביצריות לא ברורה וסופו ברצח.
אנחנו מחויבים לשאול את עצמנו מה סיפורים אלה אומרים לנו על עצמנו כבני אדם. על פי דרך הברירה אין שום קושי בסיפור קין והבל. לשיטתם, סיפור זה מוכיח ומדגים מה קורה בעולם בו אין אברהם. איך שולט הרוע בעולם בו אין עם ישראל ותורת ישראל. אבל אם אני רואה את עצמי חלק ממעגל רחב של בני אדם, לצד היותי יהודי, אני מוכרח להציע פירוש אחר לסיפור. אני מבקש לטעון כי הסיפור הזה מלמד אותנו כי החטא קיים לא מתוקף הציווי, אלא מעצם היותנו בני אדם.
התפיסה הדתית קושרת לא פעם בין החטא ובין הציווי החל עלינו, ואכן ישנם חטאים שנובעים מהציווי. אבל קיימת בנו היכולת לייצר רוע גם כשאיננו מצווים בעניין. החטא יכול להיות חטא מעצם היותו כזה. זהו הבדל שקיים בין חטא גן העדן והחטא הראשון של "העולם הזה", של משפחתנו הקדומה. בניגוד לחטא גן העדן שכל כולו המריית הציווי האלוקי, בסיפור של קין והבל אין ציווי ולכן גם אין עבירה עליו, אלא קיימים הרוע והחטא כשלעצמם. אנו נוטים לחשוב (כך סיפרה הגננת) שהקנאה של קין באחיו על קבלת קרבן הבל על פני קרבנו היא שהביאה לרצח, ולא זוכרים שקין הוא הראשון שמקריב והבל רק הולך בעקבותיו, מחקה אותו. אחרי הסיפור הקודש ברוך הוא פותח לקין פתח לתשובה: "הלא אם תיטיב שאת", מבהיר לו שיש אפשרות להיטיב ולמצוא חן. ובכל זאת לאחר מכן "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו". אנו לומדים כי אכן יש רוע טבעי באדם, כוח המושך אותו אל החטא.
לאחר תיאור אותו "חטא הומניסטי", נותרים הקוראים עם השאלה: ומה לגבי העונש? האל גוזר על קין להיות "נע ונד", אבל הוא מתחמק מכך בונה עיר וקורא אותה על שם בנו. א"ב יהושע, בספרו כוחה הנורא של אשמה קטנה, מנסח בדרכו החריפה את התהיות שעולות מהסוף שהבל זוכה לו, ושואל: האם בגלל שלא מומש עונשו של הרוצח הראשון נגזר עלינו לחיות בעולם מלא שפיכות דמים? בין אם אנחנו מקבלים דברים אלה בין אם לאו, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו מה משמעות עונשו של קין, והאם הוא בכלל יוצא לפועל.
יש אירוניה רבה בעובדה שהעיר הראשונה בעולם נבנית על ידי מי שנגזר עליו להיות נע ונד. ה"עיר" הופכת להיות מרכיב בסיסי בהוויה האנושית לצד הקנאה התחרות והרצח. יש בכך משהו כמעט מפחיד, עונש נגזר מאת ה' ולא יוצא לפועל, ואולי אפילו מתהפך. אנו מוצאים את עצמנו שואלים – האם בעולם שלנו ושל קין, העולם של בני אדם הראשון, אין צדק ומשפט?
כשאני מתאר לנגד עיני את קין של אחרי העונש אני רואה מין איש מערות כזה, מי שהקרן על ראשו – "אות קין" – הופכת אותו לגולה תמידי. גם אחרי שהקים את העיר חנוך, הוא נשאר חד קרן, האדם שכולם מפחדים ומסתייגים ממנו. בעולם הראשיתי הזה העונש איננו מלקות, סקילה או קנס, אלא עצם החטא והנוכחות שלו. הסימנים שהחטא מטביע בגוף, הם הם העונש.
כשאנחנו מסתכלים בסיפור עולה אפשרות נוספת להבין אותו. קין לא מנסה להרוג את אחיו, הוא אוהב אותו בדיוק כפי שאני ואתם אוהבים את אחינו. העניין היחיד הוא שקין לא מסוגל לסבול את זה שלצידו עומד תמיד קנה מידה מוסרי. כשיש לידך מישהו מוצלח אתה לא פעם מרגיש שהוא חוסם אותך בעצם מוצלחותו. קין לא יכול כשלצידו תמיד אחיו מציב סטנדרט מוסרי. קין לא רוצה להרוג את הבל, הוא רוצה להיפטר מהדרישה המוסרית שבנוכחותו.
כבר המדרש רומז לכך, ואומר שקין כלל לא הבין את מעשה הרצח והמוות. יש המון הגיון במדרש זה, אף אחד עוד לא מת בעולם של קין, מהיכן הוא יודע שיש דבר כזה? קין אינו מבין שאי אפשר להיפטר מהמוסריות בלי להיפטר בפסיק רישא גם מהבל. בעקבות המעשה הנורא הזה קין הופך להיות גם הוא קנה מידה מוסרי, אבל בצורת תשליל לאחיו. ממנו לומדים הדורות אחריו מה אסור להם לעשות בשום אופן, וזהו אולי לב עונשו.
נחזור למבט הרחב יותר על ספר בראשית. אפשר לראות את הסיפור בפרקים הראשונים כמתן תורה, לא כמו זה שבפרשת יתרו, אלא כזה המכוון לכלל אומות העולם, לבניו של אדם באשר הם. בלב תורה זו עומד עניין השכר והעונש. קין יחיה עוד שנים, העיר סביבו תגדל ותתפתח, ילדים יוולדו, מתוקים ויפים, אבל הוא לעולם יישאר עם אות קין, סימן לאנושיות שהוחמצה. ללמד את כל מי שקורא את הסיפור שיש מוסר ועונש גם בלי מחוקק ומצווה.
אני חושב שאם יש איזושהי ייחודיות למחשבה שלנו, "שלנו" לא רק פה בישיבה, אלא כחלק ממעגל מסוים של אנשים, חלק מאיזה כיוון בעולם של עבודת ה', זוהי החשיבה ב"מדרגות". עבורנו, עצם היותנו בני אדם הוא מדרגה כשלעצמה. מעליה יש מדרגת בני נוח, צאצאיו של האדם שעליו הוטל להמשיך את העולם. יש ל"אתוון דאורייתא" חקירה מעניינת, האם בכל כהן יש גם לוי, בעקבות התלבטות של ר' עקיבא על אכילת מעשר ראשון. השאלה שלנו זהה לשאלה הזו, האם כל יהודי הוא גם בן נוח. מבחינתי התשובה לשאלה זו ברורה: מעצם היותנו בני אדם אנחנו מחויבים למה שיש שיקראו לו "מוסר אנושי", מעין ציווי שעצם המציאות מחייב ולא הקדוש ברוך הוא ישירות.
בפרשות השבוע הפותחות את ספר בראשית נקרא שוב את רשימות השמות הארוכות. אני מציע להטות אליהן אוזן. האנשים האלה אינם זרים, הם המשפחה שלנו, הם התשתית.
[שיחת הרב שמואל ריינר, ראש חודש חשוון תשע"ט. תודה רבה לשי פורסטנברג (שילוב כו) שהעלה על השיחה על הכתב!]
