כבר שנים מטרידה אותי שאלת מקומה של היראה, יראת השמיים, בחיינו. הרבה יותר קל לנו לדבר על אהבה, על דבקות ועל התחברות. יראה זו תחושה מכווצת, לא נעימה. בעולם הדתי שלנו היראה נראית לא שייכת. אלא שיראת ה' היא מצווה, "את ה' אלוהיך תירא". אפשר כמובן להיכנס לחילוקים המפורסמים בין "יראת העונש" ו"יראת הרוממות", ואם יראת העונש היא דבר זר לעולמנו הדתי, עם יראת הרוממות קל לנו יותר להזדהות. כך מתאר אותה הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ב, א–ב):
האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה ממנו, שנאמר: "ואהבת את ה' אלהיך" ונאמר: "את ה' אלהיך תירא".
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: "צמאה נפשי לאלהים לאל חי". וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות.
זו יראת הרוממות, העמידה מול השגב האינסופי. אולי זו גם משמעות המושג 'יראת שמיים'. נדמה לי שראשיתו של הביטוי במשנה באבות (א, ג) "ויהי מורא שמיים עליכם", אך מה משמעותו? מדוע 'שמיים'? אולי שמיים זה לא רק 'שם מים', כפי שאומר הפירוש המפורסם, אלא זה ריבוי של המילה 'שם', כביכול אנחנו אומרים שם־שם־שם באופן אינסופי. ההסתכלות על השמיים היא הדבר החזותי היחיד שיכול להמחיש לנו משהו שקרוב לאינסוף; כל מקום אחר שנישא אליו את עינינו נראה בו איזו מגבלה, אך השמיים נותנים תחושת אינסוף. אולי מכאן נלקח הדימוי 'יראת שמיים'.
התפיסה הזו, של יראת הרוממות, מתיישבת על הלב, אבל יש גם מצוות יראה אחרת. בספר המצוות (עשה ד) כותב הרמב"ם:
שציווה לנו להעמיד יראתו יתעלה או להפחד ממנו ולא נהיה ככופרים ההולכים כשרירות ליבם ובקרי, אבל נירא ביראת עונשו בכל עת וזה מובן ואת ה' אלוהיך תירא.
כאן הרמב"ם מדבר לכאורה על יראת העונש באופן מפורש, ועם זה הרבה יותר קשה לנו להזדהות. בהלכות תשובה הרמב"ם עצמו כותב שיראת העונש מיועדת לעמי הארץ, לאנשים הקטנים. ואילו פה הוא כותב שיש מצוות עשה, "את ה' אלוהיך תירא" – לירא ביראת עונשו. איך זה מסתדר יחד?
אפשר לתרץ שאולי מלבד החילוק בין יראת הרוממות ויראת העונש, יש שני דינים ביראת העונש. ישנה יראת העונש הפרימיטיבית, הפשוטה, זו שהרמב"ם יוצא נגדה – מי שחושב שאם היום אדבר לשון הרע, מחר יכאבו לי השיניים. זו באמת יראה שנועדה לעמי הארץ ולקטנים.
אבל יראת העונש של ספר המצוות היא משהו אחר – זאת האמירה שיש דין בעולם, שאני מאמין שיש חשבון בעולם. נכון שאינני מבין אותו, ואינני רואה אותו או חש אותו; לפעמים אני אף רואה וחש דברים הפוכים, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. אנחנו אומרים פעמיים ביום "והיה אם שמוע תשמעו", אף על פי שאינני חי בתודעה שהשנה הייתה בצורת כי היינו רעים יותר מלפני שלוש שנים, כשהייתה שנה גשומה – כדי לומר שיש חשבון בעולם. יש מחיר למעשינו. מחיר דתי שיכול לקרות בעולם הזה או בעולם הבא, באופן מיסטי או באופן רציונלי כשמעשה רע מוביל לתוצאות גרועות – המחיר יכול להתבטא במגוון דרכים. אבל בשורה התחתונה, יראת העונש מחדדת את תודעת האחריות.
אבל מהי חשיבותה של יראת העונש? לשם מה צריך אותה? זו שאלתו של הפחד יצחק (יום כיפור, מאמר יח).
כדי להשיב על כך מתאר הפחד יצחק תופעה מעניינת. לדבריו, ככל שדבר מה הוא יותר בגדר 'מותרות', כגון עושר וכבוד מלכים – כשהדבר ישנו אני נהנה ממנו מאוד, וכשהוא איננו איני סובל מהיעדרו. ואילו כשמדובר בדבר נצרך, כגון לחם ומים, איני מרגיש בו בהימצאו ואיני יודע להעריך אותו, אך מהיעדרו אני סובל מאוד.
לאור האבחנה הזו, שואל הפחד יצחק את השאלה מהי עבודת השם שלנו, האם היא חלק מן המותרות, או חלק הכרחי של החיים?
אם אנו עובדים את ה' מכיון שזה נחמד, זה טוב, זה חכם, זה נותן משמעות ועומק לחיים, זה חינוך טוב, זו שבת יפה, זה עוזר לקיים משפחה טובה – אז זה עדיין שייך לחלק של המותרות. אנחנו חיים בעולם כזה. אנחנו כולנו פתוחים ומכילים וסובלניים (ואנחנו רוצים להיות כאלה!), אך לפעמים יש לי תחושה שבעולם שלנו עבודת ה' זו אופציה, ויש עוד אופציות אחרות. אחד יש לו תחביב כזה ולאחד תחביב אחר, אחד אוסף פרפרים, אחד משחק כדורסל, ואחד שומר שבת ומניח תפילין...
לעומת זאת אומר הפחד יצחק כי כל עוד לא תהיה לנו התודעה שעבודת השם היא "חיינו ואורך ימינו", שהיא תמצית החיים שלנו בעולם הזה – משהו חסר בעבודת ה' שלנו. ולכן חשובה יראת העונש. התודעה שבצידן של העברות יש עונש היא זו שמוכיחה שזו תמצית החיים, שזה הדבר שלשמו באנו לעולם, ובלעדיו זה נורא ואיום.
אז נכון, שאנחנו מכילים וסובלניים לתפיסות אחרות, אבל האתגר הוא שעם הפתיחות וההכלה הזו, האמיתית – שבתודעה הפנימית שלי אדע שזו הבחירה המשמעותית ביותר בחיי, שאי אפשר בלעדיה! ולכן חשובה אותה יראת העונש. כי ללא יראת העונש אולי הבחירה בקיום חיי תורה היא רק מותרות, אולי זו רק אופציה, איזו בחירה שהיא חיצונית ושהיא לא ממש אני. אני חושב שאחד האתגרים שלנו בימים הנוראים, זו היכולת באמת לקחת את אותם הדברים שאנו עושים, ולהבין ולהפנים שהם מרכז עולמנו.
בתפילות ראש השנה איננו מדברים על החטאים והעוונות, על סליחה ומחילה. אנחנו ממליכים את הקב"ה בעולם. לאחר מכן, בעשרת ימי תשובה וביום כיפור, נדבר גם על החשבון האישי שלנו. אבל בראש השנה אנחנו כביכול עומדים ואומרים: רבונו של עולם, אנחנו מבינים מה הדבר החשוב. הקריאה החשובה היא "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד", "ותמלוך אתה ה' לבדך". זה המרכז, זו המשמעות, זה הדבר שלשמו באנו לעולם. מתוך זה נגיע אל כל השאר.
אני חושב שתודעת יראת העונש מעמיקה את עבודת השם שלנו, וגם משכללת את החוויה האנושית – זו שהכול בה רק מתוק, וחסרים בה טעמים חשובים כמו חמוץ או מר. אמנם יש קושי מסוים בחוויה של יראת העונש, אבל אני חושב שאם נסגל אותה היא יש לה כוח להעמיק את תודעת האחריות שלנו, ובסופו של דבר גם לרומם את צלם אלוהים שבאדם.
[תודה רבה לשגב כהן (שילוב כד) על התמלול]
