בהקדמתו לפירוש המשנה, דן הרמב"ם בסדר המסכתות בכלל ובסדר נשים בפרט. בעניין מסכת נזיר הוא אומר:
וכשישלמו הנישואין ותכנס לחופה יכול להפר נדריה, לפיכך הסמיך נדרים לכתובות. ואחר נדרים נזירות לפי שגם הנזירות מכלל הנדרים, ואם נדרה האשה בנזיר יש לבעל שֶׁיָּפר, לפיכך הסמיך נזירות לנדרים.
מקור דברי הרמב"ם בסוגיית הפתיחה למסכת נזיר, וביתר הרחבה בסוגיה הפותחת את מסכת סוטה, שם נאמר:
מכדי תנא מנזיר סליק, מאי תנא דקא תנא סוטה? כדרבי; דתניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. וליתני סוטה והדר ליתני נזיר! איידי דתנא כתובות ותנא המדיר תנא נדרים, ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר דדמי לנדרים, וקתני סוטה כדרבי.
לא נרחיב בביאור דברי הגמרא כולה, אלא נתמקד בהבדל בין מה ניסוחה של הסוגיה לניסוחו של הרמב"ם: הסוגיה אמרה שנזיר "דמי (דומה) לנדרים" בעוד שהרמב"ם אמר "שגם הנזירות מכלל הנדרים". במבט ראשון אפשר לחשוב שמדובר בהבדל סמנטי בלבד, אבל עיון בדיני נזירות יגלה שפער הניסוחים יורד לשורש מהות דיני נזירות.
מצד אחד, נזירות היא סוג של נדר, ותהליך קבלת הנזירות זהה לקבלת נדרים אחרים. דבר זה ניכר כבר מהמשנה הראשונה במסכת נדרים:
כל כנויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות.
הלכה זאת נזכרת שוב גם במשנה הראשונה במסכת נזיר:
כל כנויי נזירות כנזירות האומר אהא הרי זה נזיר או אהא נוה נזיר נזיק נזיח פזיח הרי זה נזיר ...
דמיון זה בא לידי ביטוי במספר רב של תחומים מהלכות נזיר, כגון עמדת בית הלל שאדם יכול להישאל על נדרו או שבעל יכול להפר את נדר הנזירות של אשתו (למשל משנה נזיר ט, א).
יש דיון בראשונים ובאחרונים האם הנזיר הוא סוג של נדר או סוג של שבועה. ההבדל הבולט בין נדר לשבועה הוא שהנדר ממוקד בחפץ הנאסר, בעוד ששבועה ממוקדת בפעולת האדם. הבדל זה בא לידי ביטוי בכך ששבועה יכולה להיות חיובית או שלילית, שבועה לעשות פעולה או לא לעשות אותה, בעוד שהנדר תמיד ממוקד באיסור. הבדל נוסף הוא שנדר יכול להיווצר גם על ידי "התפסה", כלומר יצירת איסור נדר באמצעות הדמיית חפץ מותר לחפץ אחר שכבר נאסר על ידי נדר, בעוד שנחלקו אמוראים האם אפשר ליצור חיוב שבועה על ידי "התפסה" (שבועות כ).
על פני הדברים, מפתה לומר שאיסור הנזיר הוא סוג של שבועה, שבה הנזיר אוסר על עצמו שתיית יין, אכילת ענבים, היטמאות למתים וגילוח השיער. דבר זה נראה גם מהמשנה בנדרים שהזכרנו לעיל, שמנתה את הנזירות אחרי השבועות. לעומת זאת, המשניות במסכת נזיר במפורש אומרות שיש התפסה בנזירות בדיוק כמו שיש בנדרים. על כן אין זה מפתיע למצוא בנושא זה מחלוקת בין ראשונים ואחרונים (ראו למשל את פירוש הרא"ש נדרים ב, את הריטב"א נזיר יג, ובשו"ת אבני מילואים סימן כב).
עם זאת קשה להניח שדיני הנזירות נעוצים רק בעולם הנדרים או השבועות, בעיקר משום שהלכות נזיר הן "עסקת חבילה" – ברגע שאדם קיבל על עצמו נזירות הוא מחויב בכל איסורי הנזיר (ראו למשל משנה ב, ז), וזאת בניגוד לנדרים ושבועות שהאדם בוחר מה הוא אוסר על עצמו. ואמנם, ברשימה בפתיחת המשנה בנדרים, נזירות נזכרת כקטגוריה עצמאית מנדרים ומשבועות.
יתרה מזאת, לאורך מסכת נזיר פגשנו כמה הלכות שהחריגו את הנזיר שוב ושוב מעולם הנדרים. נזכיר לדוגמה את רבי יוחנן, שאמר על שלוש הלכות בעניין הנזיר שנאמרו למשה בסיני, וביניהן העובדה שאב יכול להפוך את בנו לנזיר על אף שאינו יכול לנדור עבורו בשום תחום אחר.
על כן סביר לומר כך: אמנם תהליך קבלת הנזירות מושתת על אותם מודלים כמו השבועה או הנדר, אך מרגע שהחלה תקופת הנזירות, אין היא רק סוג של נדר, אלא הצטרפות אל קבוצה מאופיינת של אנשים שבחרו בצורה מסוימת של עבודת ה'.
יישום בולט להצעה זו אפשר לראות בדברי הרמב"ם הדן בנזיר שנצטרע. מסוגיות רבות עולה שנזיר שהצטרע, מתגלח בסוף תקופת הצרעת כחלק מתהליך ההיטהרות מהצרעת, ואחר כך ממשיך את תקופת הנזירות שלו. הגילוח בעצם מחלל את הנזירות שהרי אסור לנזיר לגלח, אך בכל זאת חובת הגילוח בסיום תקופת הצרעת גוברת על איסור הנזירות. הרמב"ם (נזיר ז, טו) מסביר הלכה זו באומרו:
נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות הרי זה מגלח כל שערו, שהרי תגלחתו מצות עשה, שנאמר במצורע "וגלח את כל שערו" וגו' ... והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על לא תעשה ועשה, שנאמר "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", ובכל מקום אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות? מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו כמו שבארנו, והרי אינו קדוש בהן, ובטל העשה מאליו, ולא נשאר אלא לא תעשה שהוא "תער לא יעבור על ראשו", ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו.
הרמב"ם מבאר שהנזיר בימי צרעתו אינו קדוש בקדושת נזיר, ואף על פי כן הוא עדיין אסור בכל איסורי הנזיר, אך את הלאו הזה מצוות העשה של תגלחת המצורע דוחה.
מבין השיטין עולה שהרמב"ם סבור שיש שני רבדים בנזיר: ראשית ישנם איסורי הנזיר, שנולדו מדבריו של הנודר כמו כל נדר או שבועה אחרים, וכדברי הפסוק הפותח את פרשת הנזיר: "איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר" (במדבר ו, ב). רובד זה עומד בתוקפו גם כאשר הנזיר טמא בטומאת הצרעת. אך מעבר לרובד ראשוני זה יש רובד נוסף של קדושת הנזיר, הנוצר כאשר האדם קיבל על עצמו את הנזירות. רובד זה מופסק כאשר הנזיר הוא מצורע או טמא מת, וחל מחדש בסוף תקופת טומאתו.
