החלק השני של מסכת חגיגה משופע בדינים שחכמים תיקנו בענייני טומאה וטהרה, הנוגעים לעולם הקורבנות, תרומות ומעשרות. אפשר לחלק את התקנות הללו למספר קבוצות, ודומני שהדבר יעשיר את מבטנו על דיני דרבנן באופן כללי.
הקבוצה הראשונה היא המוכרת לנו מכולן – חכמים גוזרים גזרות כדי להרחיק את האדם מהחשש לעבור על איסורי תורה. אנו מכירים עשרות דוגמאות לאיסורי דרבנן כאלו מהלכות שבת ויום טוב, כשרות, נידה ועוד, ועל כן לא מפתיע אותנו למצוא גם גזרות כאלו בענייני טומאה וטהרה. עם זאת, מסכת חגיגה מחדשת לנו שגם במקום של חששות כאלו, חז"ל מחמירים יותר ככל שהנושא הוא חשוב יותר. על כן בסדרה של גזרות חכמים אנו מוצאים כי במקרים שיש חשש שקודשים ייטמאו הם החמירו יותר מאשר בחששות שמא התרומה תיטמא. לשם הדוגמה אזכיר אחת מהתקנות: כאשר מטבילים כלי כדי לטהרו, המים צריכים להגיע לכל מקום בכלי, ואם יש משהו שמונע מן המים להגיע למקום מסוים בכלי, הטבילה אינה מטהרת (= דין חציצה). המשנה בחגיגה (ג, א), על פי ההסבר של רב אילא (בבבלי כא ע"א), אמרה שאסור לטבול כלי כאשר הוא בתוך כלי אחר שמא הכלי הפנימי יהווה חציצה עבור הכלי החיצוני, וימנע מן המים להגיע אל כל חלקיו. אמנם חשש זה הוא חשש רחוק, ועל כן המשנה אסרה זאת רק כאשר טובלים כלי כדי להשתמש בו בקודשים, אך אם הכלי מיועד לשימוש עם תרומה לא חששו לחשש רחוק זה.
במלים אחרות, חכמים בגזרותיהם אינם שוקלים רק את מהות החשש, אלא גם את החשיבות של הדבר שהם מנסים להגן עליו. משום כך יהיו יותר גזרות בענייני קודשים מאשר בענייני תרומות. במבט לאחור על סדר מועד שסיימנו זה עתה, ניכר שחז"ל דואגים הרבה יותר לענייני שבת ומועדים, ועל כן גזרו דווקא בהם אינספור גזרות דרבנן דבר שלא מצאנו בעניינים אחרים בתורה.
הקבוצה השנייה של איסורי דרבנן הם כאלו שאינם באים להתמודד עם חשש כלשהו, אלא באים להעצים את מושא התקנה. לשם הדוגמה אביא את דין טהרת הידיים. באופן כללי, אדם שנטמא כי נגע בטומאה או בשרץ וכדומה, טמא כולו, ואינו נטהר עד שיטבול כולו במקווה. ישנו דין חריג שלעיתים רק ידיו של אדם טמאות ולא כל גופו, למשל אם נגע באוכל או משקה טמא. המשנה בכמה מקומות מתארת דין זה, והוא מוכר לנו גם מחיי היומיום כאשר אנו נוטלים ידיים לפני אכילת לחם. המשנה בחגיגה (ב, ה) מתייחסת למצב זה ופוסקת:
נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה
ולקודש מטבילין
ולחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו.
דין המשנה הוא שבאותה סיטואציה שאנו קובעים שידיו של אדם צריכות להיטהר, תהליך הטהרה משתנה בהקשרים שונים: אם מטהרים את ידיו כדי לאכול חולין או אפילו תרומה, די בנטילת ידיים מכלי כמו שאנו עושים דבר יום ביומו. אך אם הטהרה היא כדי לאכול קודשים, אין די בטהרת הידיים באמצעות שפיכת מים מכלי, אלא צריך לטבול את הידיים במקווה ורק אז הם נטהרים. ואם המטרה היא כדי לעסוק בפרה אדומה (הנקראת בתורה "חטאת") הרי שאין די בטבילת הידיים לבדן במקווה, אלא צריך האדם לטבול את כל גופו במי המקווה.
החמרה זו אינה נובעת מחשש מוגבר יותר לטומאה אלא, כפי שמבאר רבי עובדיה מברטנורא, מדובר על "מעלות" שחכמים יוצרים כדי לקבע בתודעה שלנו "שזה גבוה מזה". כלומר תקנות אלו אינן גדר או סייג, אלא דרך להביע את עולם הערכים שחז"ל מעוניינים להנחיל לנו. מעין דבר זה שמענו גם במסכת שבת וביצה, שם אנו רואים שחז"ל לעיתים החמירו יותר בהלכות יום טוב כדי להדגיש לאנשים שיום טוב הוא חשוב. שימוש זה בתקנות כדי להנחיל ערכים אינו נמצא בזיקה ישירה להגנה על דברי התורה, אלא ברצון לקבע בלבבנו את סולם הערכים שחז"ל מאמינים בו.
הקבוצה השלישית שונה מאוד מהשתיים האחרות, שכן אין מדובר על תקנות של חז"ל המחייבות את האדם, אלא על מודלים הלכתיים המאפשרים לאדם הבוחר בהם לקיים אותם. גם במקרא אנו מוצאים מודל זה, בעיקר בעולם הנזיר. אדם אינו חייב להיות נזיר, אך אם אדם בוחר לחיות את חייו בצורה של נזירות הרי יש שלל הלכות ואיסורים שהוא מחויב אליהם. כך גם בענייני טהרות! אמנם אדם האוכל תרומה, מעשר שני וקודשים חייב לאוכלם בטהרה, אך אין כל חיוב לאכול את שאר מזונו בטהרה. על אף זאת, המשנה בחגיגה (ב, ז) מזכירה את רבי יוחנן בן גודגדא שנהג בטהרה גם במקום שלא נצרך מבחינה הלכתית: "יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקדש כל ימיו", כלומר שגם את החולין שלו היה אוכל כאילו הוא אוכל קודשים. במספר מקומות, הן במסכת חגיגה והן במקומות אחרים, המשניות קובעות פרמטרים לצורת התנהגות זו, כגון איזו רמה של קדושה אפשר לנהוג בחולין, ואילו כללים של טהרת הקודש נוהגים גם במקומות אלו ואילו כללים אינם נוהגים. מערכת חוקים זו כולה מושתת על הרצון הוולונטרי של האדם לנהוג בהם, ובשום מקום המשנה אינה קובעת שחייבים לנהוג כך, אלא רק שאם אדם רוצה לאכול את קודשיו בטהרה כך עליו לנהוג. המשנה גם מתעדת קבוצות של אנשים שנהגו ברמות קדושה שונות: היו שנהגו לאכול את החולין ברמת טהרה בסיסית, היו שנהגו לאכול חולין ברמת קדושה של תרומה, והיו שנהגו לאכול ברמת קדושה של קודשים. כל האפשרויות אינן הכרחיות, אך מרגע שאדם בחר בצורה אחת, חכמים מגדירים כללים המבהירים כיצד בדיוק עליו לנהוג.
מערכת הלכתית זו, בניגוד לשתי קודמותיה, אינה מנסה ליצור גדר ושמירה על איסורי תורה, וכן אינה מנסה ליצור מערכת ערכית אותה כולם מקבלים, אלא מנסה לתת מענה לאדם המשתוקק אל הקדושה ואינו מוצא מענה לכך במערכת החוקים הכללית. כדי לענות לצורך זה חז"ל מאפשרים לאנשים שהקדושה אינה מצויה בחייהם ליצור אותה בצורה מלאכותית, ולהתנהג כאילו הם אוכלים קודשים, תוך שאיפה שהדבר ייתן מענה לרצון הנפשי החזק שלהם. הרמב"ם בסוף הלכות טומאת אוכלין (טז, ח + יב) ניסח זאת באומרו:
כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות אינו אלא לענין מקדש וקדשיו ותרומות ומעשר שני בלבד, שהרי הזהיר את הטמאין מליכנס למקדש או לאכול קודש או תרומה ומעשר בטומאה אבל החולין אין בהן איסור כלל, אלא מותר לאכול חולין טמאין ולשתות משקין טמאים. [...]
אף על פי שמותר לאכול אוכלין טמאין ולשתות משקין טמאים, חסידים הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן כל ימיהם, והן הנקראים פרושים. ודבר זה קדושה יתירה היא ודרך חסידות, שיהיה נבדל אדם ופורש משאר העם ולא יגע בהם ולא יאכל וישתה עמהם, שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה, שנאמר "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי מקדשכם".
אמנם תחום זה נמצא בעיקר בדיני טהרה אלו, וקשה למצוא כדוגמתן בהלכות אחרות בעולם חז"ל, אך הרמב"ם וחכמי המוסר התמקדו רבות ברעיון זה בניסיון ליצור תשתית רחבה העוזרת לאדם להתקדם מעבר לחוקים המחייבים את הכלל. במידה מסוימת, על זה מושתת כל ספר מסילת ישרים העוזר לאדם להגיע אל הקדושה.
יהי רצון שנזכה לשאוף ונזכה לממש.
