הגמרא בסוכה כג. דנה בשאלה האם פיל יכול לשמש דופן של סוכה. אם הוא קשור אז הסוכה כשרה, שהרי גם אם ימות עדיין יהיה לדופן גובה י' טפחים. אין כוונת הגמרא להציע בזה עצה מעשית לבניית סוכה, אלא לברר את ההלכה בעזרת הדוגמא הקיצונית והתיאורטית ביותר. ההתייחסות התלמודית לאישה בתפקיד רוחני-מנהיגותי היא דומה לכך: הדבר מותר, אך לדבר על כך במישור המעשי הוא כמו להעלות אפשרות של פיל כדופן של סוכה.

ההלכה קובעת כי אישה פסולה לדון. הראשונים הקשו על קביעה זו, שהרי דבורה הנביאה שפטה את ישראל. כדי לתרץ קושי זה הם מציעים שלוש חלופות:

א) דבורה אמנם היתה דיינת בי"ד, אבל הייתה שונה בהיותה נביאת ה' [רדב"ז הל' מלכים א, ה], או שישראל קבלוה מרצונם כשם שאדם מקבל אחד מן הקרובים [תוספות, שבועות כט: ורמב"ן ורשב"א בשבועות ל']. הסבר זה עומד בקריטריונים ההלכתיים האוסרים מינוי דיינת.

ב) דבורה לא הייתה דיינת בי"ד אלא מנהיגה לאומית, כשאר מנהיגי העם בתקופת השופטים [רמב"ן ורשב"א שם, וכן דעת הר"ן].

ג) דבורה לא הייתה דיינת פורמלית אלא הייתה "מלמדת להם הדינים" [תוספות שבועות כט: ורדב"ז מלכים א, ה], כלומר פוסקת הלכה [חיד"א ברכי יוסף חושן משפט ז].

המעניין הוא שבראשונים וגם באחרונים אין חולקים על כשרותה של האישה לפסוק הלכה או להיות מנהיגה לאומית. גם ספר החינוך [מצוה קנ"ב] קובע שהאיסור להורות הלכה שתויים חל על גברים ועל "אישה חכמה הראויה להורות". ה"מנחת חינוך" מסביר כי בדינים המצריכים הכרעת בית דין, כדיני נפשות וממונות, יש צורך בבית דין כשר שבו אישה פסולה לדון; אך לעניין הוראה באיסור והיתר אין חילוק בין איש ואישה, "רק מי שהוא חכם, חשבינן דעתו יהיה מי שיהיה", ואל תסתכל בקנקן.

עד לימינו, כאמור, הדיון על אישה כמנהיגה רוחנית או כפוסקת הלכה היה לגמרי היפותטי. היום, לאחר שני העשורים שבהם נפתחו שערי לימוד תורני גבוה בפני מספר הולך וגדל של בנות ונשים, אנו עומדים בפני מציאות חסרת תקדים שבה קיימות נשים בעלות יכולת תורנית גבוהה. השאלה העומדת על הפרק הינה: מה היא הדרך ראויה לנצל אוצר בלום זה?

אם המהפכה התורנית לנשים התרחשה בשקט, כמעט מתחת לפני השטח, המהפכה של הפוסט-מודרניזם מטלטלת את אמות הסיפים האמוניים של דורנו. הפוסט-מודרניסט מחפש משמעות רוחנית, חיבור, ובלבד שיוכל לעשות מרצונו הטוב – כי כל מה שכפוי עליו שנוא עליו. כאן טמונה ההתנגשות החזיתית של הפוסט-מודרנה עם המחוייבות להלכה, וכאן טמון לדעתי גם המסלול לכניסת נשים למנהיגות רוחנית. החירות לבחור היא עצם מעצמיו של הפוסט-מודרניזם, והיות שחלק לא מבוטל מהצבור בוחר בהעצמת נשים, הוא עשוי לאמץ מסרים דתיים ואף הלכתיים הבאים מנשים. כך מלמד הניסיון של יועצות ההלכה.

לפני כ-15 שנה ניגשתי לשני פוסקי הלכה, הלוא הם אישי הרב יהודה הנקין, והרב יעקב ורהפטיג, ובקשתי לקדם מגמה חדשנית – להכשיר נשים לראשונה בהיסטוריה להיות כתובת הלכתית לשאלות נשים טהרת המשפחה, על כל התחום הנושק של בריאות האישה (גניקולוגיה, פוריות, הריון ולידה, גיל המעבר, וכו'). המניע שלי היה כפול: מצד אחד ראיתי עוד נשים כמוני המחבבות את הלימוד ואשר מסוגלות לפתוח גמרא ופוסקים, ומנגד ראיתי מצוקות קשות וסבל רב של נשים מפאת חוסר ידע מספיק בהלכות טהרת המשפחה ומפאת חוסר כתובת נשית-הלכתית. יחד הקמנו במדרשת נשמ"ת תוכנית להכשרת יועצות הלכה. מסלול הלימוד מקביל לזה שבכוללים, ואליו הוספנו רובד נוסף, לימודי השלמה ברפואת נשים ובתחומים נלווים. לאחר לימוד של שנתיים נבחנות הלומדות על ידי ארבעה פוסקי הלכה, ומוסמכות כיועצות הלכה. במקביל הוקמו ערוצי הנגשת הצבור ליועצות ההלכה, הקו הפתוח של מדרשת נשמ"ת ואתר האינטרנט. בדרכים אלה התקבלו מעל ל-200,000 [!] פניות מאז תש"ס. פניות אלו משקפות מצבים הלכתיים מורכבים שעימם מתמודדות היועצות בפיקוחם של הרבנים.

מדוע יועצות הלכה ולא פוסקות הלכה? כבר אמרנו שמבחינה הלכתית אישה יכולה לפסוק. אך "רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה" [משלי ז, כו]. ואומרים חז"ל [סוטה כב. וע"ז יט:]:

"רבים חללים הפילה"- זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה.
"ועצומים כל הרוגיה"- זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה.

שני המצבים הם בלתי נסבלים. הראשון מכשיל את הרבים, והשני מונע מהרבים גישה לעצה ולתבונה אשר עשויות לחזק את שמירת המצוות ואת ההתמודדות עם צורכי השעה. לומדות התורה היום נמצאות במסע, מִמצב של "רבים חללים הפילה" אל מצב של "עצומים כל הרוגיה". המסע הזה דורש יראת שמים, שימוש תלמידי חכמים, צניעות ולמדנות.

הכשרת נשים למנהיגות רוחנית לא תבוא מתוך עיסוק בשאלות מגדר אלא מתוך הכשרה שקטה, דרך התמסרות ללימוד התורה ולערכיה.

***