החסידות והבעל שם טוב תרמו תרומה גדולה לעולם המחשבה היהודי בהדגשה ש"לית אתר פנוי מיניה", כלומר הנכחת האלוקות בכול, הקיום של כל ה"יש" כביטוי והוצאה לפועל ממש של הרצון האלוקי, עד כדי שמהמציאות עצמה ניתן להרגיש את אורו יתברך. החוויה הזאת שהיא ביטוי נשגב של אמונה, חוויה שנותנת טעם אחר לקיום, כי הכול אלוקי; אפילו החול ואפילו הקיום האישי שלי כרגע הוא ביטוי לרצון האלוקי! הכול הוא ביטוי לרצונו של הקב"ה. בשפה שלנו קוראים לזה אימננציה. החוויה הזאת נותנת תחושה של קירבה ושל קשר בין האדם לבורא יתברך.
באמירה זו יש הנגדה חריפה לכל מה שלמדנו מחכמי המחשבה בימי הביניים ובראשם הרמב"ם, אלה שעל ברכיהם חונכנו. אלו האחרונים חידדו את הנשגבות, את המרחק ואת הפער האינסופי שבין בורא לנברא. הם הדגישו שהנברא איננו מסוגל לתפוס את בוראו תפיסה אמיתית. אולם חוויית המאמין בדרכם של הפילוסופים היא הבדידות; החסידות גאלה את ההולך בדרכה מהבדידות הזאת (אומנם החסידות בדרכה מטפלת בבדידות בסוגיה השונים, ואכמ"ל).
אלא שבהתנתקות מהרמב"ם ודעימיה אנו משלמים מחיר כבד. האלוקות הופכת למשהו בנאלי. הקרבה האבהית הזאת לוקחת מחיינו את הנשגבות, את ה"מעבֶר", הכול מתרחש במעגל המוכר ועל כן הכול פשוט. כאן צומחות השאלות על טוב ורע, התמיהות על התפילות שלא נענות. נשכח הפתרון של קהלת: "כי אלוקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים". משום כך אנו מוצאים בחסידות לעתים התבטאויות קשות כלפי האלוקות, שיאן בסטיקר "אבא אנחנו אוהבים אותך". לעיתים הקרבה הפשוטה לקב"ה שיסודה בבתי המדרש של החסידים, על אף שהיא נראית כמקרבת, בפועל היא יותר מרחיקה את האדם מהאלוקות.
במרחק שבין הקטבים, שלכל אחד מהם יתרון וגם חסרון, נכנס האדמו"ר הזקן. האדמו"ר הזקן אימץ, הדגיש ופיתח את הרעיון שה' "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין" כשני צדדים של אותה מטבע, "תרי רעין דלא מתפרדין". כלומר שני פנים לאלוקות, האחד הוא בעולם התחתון, במציאות – הוא כביכול ממלא את העולם שבו גם אני נמצא. למרות היעלמותו אני מתחכך בו, אני שרוי בו והוא שרוי בי. ה"ממלא כל עלמין" הוא סוג של הנהגה אלוקית בתוך המציאות וחלק ממנה. לעומת ה"ממלא" יש צד שני לאותו המטבע עצמו, והוא ה"סובב כל עלמין". הוא הצד שמקיף את המציאות הממשית אך נמצא מחוצה לה, איננו נוגע בה. הוא איננו מובן על ידי מה שבתוך המציאות. המציאות רק יודעת על קיומו של ה"סובב" אך אינה יכולה לדעת מעבר לכך.
"הסובב כל עלמין והממלא כל עלמין" הוא מושג מתווך בין הטרנסנדנטיות לבין האימננטיות, בין הבעש"ט לבין הרמב"ם. תפקידה ההיסטורי של חב"ד הוא השבת האבדה של הטרנסנדנטיות לתורת האמונה החסידית. ואכן בחב"ד ניכר המתח שבין שתי הבחינות שבאלוקות.
ומחב"ד של האדמו"ר הזקן לחב"ד של היום.
חב"ד בת זמננו שמה לה למטרה לשמור על יהדותו של כל יהודי ויהודי באשר הוא. לשמור על מסורות, לדאוג לקיום היהודי בכל מקום: בלֶה או בקטמנדו, בדרום אמריקה ובצפון אפריקה. זהו תפקיד חשוב, ולמרות שלעיתים הוא מרגיז אותי, אינני מוכן לוותר עליו. אביא דוגמה: בכל פעם שאני רואה חב"דניק בתחנה המרכזית פונה לעוברים ושבים ושואל: "הנחת תפילין היום?" הליברל שבי מתעורר ומתעצבן מהכפייה הדתית הזאת. כשאני נרגע אני אומר לעצמי שאפילו הצעיר שסרב ולא הניח, לפחות נחשף לתפילין. הוא יודע שיש דבר כזה, שיש יהודים שמניחים תפילין. החילוני יודע על ליל הסדר, על שבת ועל שופר, ולכולנו יש אפשרות לאכול אוכל כשר גם בקצוות הארץ.
(כשהייתי בצבא הילכה בדיחה ביננו הבני"שים על חוזר בתשובה, שבבוקר הראשון שלו במכון מאיר אומר לחבר שלו שהוא צריך ללכת לתחנה המרכזית להניח תפילין, כי הוא הבין שתפילין מניחים אך ורק בתחנה המרכזית...)
למהלך הזה יש מחיר. הקיום הפשוט בא על חשבון העומק התאולוגי. הוא הסיט את העניין מ"הסובב והממלא", מההתבוננות בכוח ובפועל – ליהודי הפשוט, לציפייה הפשוטה למשיח פשוט. כשהאדמו"רים הקודמים, הריי"צ ור' מנחם מנדל שניאורסון, בחרו בכיוון זה, בוודאי ידעו את מחיר הבחירה. הם ודאי הבינו שהדאגה לקיום היהודי ברמת הציבור תבוא על חשבון עומק האמונה. הם ויתרו ויתור עצום לטובת הקיום של כלל ישראל. (אם כי יש לומר כי האדמו"ר האחרון השקיע מאמץ אדיר לשמר את עומק תורת חב"ד. מהלך זה ניכר באיכות ובכמות של שיחותיו ותורותיו.)
אני רוצה לסיים בסיפור נפלא ששמעתי מבעל הדבר. בתשל"ט הודח השאה באיראן, וחומייני חזר מגלות בפריס לטהרן. בטרם חזרתו של חומייני שלחה מדינת ישראל שליחים לזרז את יהודי אירן לעלות לארץ, או לפחות להגר למקומות אחרים. הייתי במילואים והיה איתי חבר טוב שאביו היה יו"ר ארגון עולי משהד, שידע פרסית היטב. המוסד, שעסק בנושא, איתר את דוברי הפרסית וביקש מהם לנסוע בדחיפות לאיראן, על מנת לעזור בשכנוע היהודים להגר. חברי נסע וכשהשאה ברח מאיראן וחומייני חזר לטהרן הייתה הוראה מהמפעילים בארץ לעזוב מידית את איראן. הוטל על החבר שלי להגיע לשלוחים של חב"ד ולהגיד להם שיש להם מקום בטיסה האחרונה של אל־על שטסה לארץ. כשהוא הגיע לשליח אמר לו השליח: "הרבי שלח אותי, הוא יודע שאני כאן בטהרן והוא יודע מה המצב. אם הוא יחשוב שצריך לעזוב הוא יודיע לי שהסתיימה השליחות."
