שנה בשנה, בשעת תפילת "זכרונות", אני מוצא את עצמי עומד נפעם למול התיאור המגוון, העשיר ומלא הצבע של יחסי הקב"ה עם המציאות הממשית, המלא במעברים חדים מן הייחודי אל האוניברסלי, ומעצב תמונה של מערכת יחסים בה עם ישראל וכלל האנושות משמשים בערבוביא.
זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. [...] מי לא נפקד ביום הזה, כי זכר כל היצור לפניך בא [...]
וגם את נח באהבה זכרת, ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים בהביאך את מי המבול לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם. על כן זכרונו בא לפניך ה' א-להינו להרבות זרעו כעפרות תבל וצאצאיו כחול הים. ככתוב בתורתך: ויזכר א-להים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים [...]
ונאמר: וישמע א-לוהים את נאקתם, ויזכור א-לוהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב [...] ונאמר: וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכר את בריתי [...]
קובץ הפסוקים פותח בתיאור תקפו של יום, כאשר תיאור זה מסיר את המחיצות שבין המימד הלאומי והכלל-אנושי, ומציג אותם כשלובים זה בזה – ראש השנה מתואר מחד כנקודת הראשית של הבריאה, "תחילת מעשיך", ומאידך כיום הקבוע במסמרות בעולם היהודי – "חק לישראל הוא, משפט לא-להי יעקב". המשכו של הקובץ פותח בתיאורו של נח והושעתו מן המבול, כדמות המייצגת את ההיבט הכלל-אנושי של ההוויה, וסוגר בשמיעת קולם של בני ישראל, הנאנקים תחת עולם של המצרים. טשטוש הגבולות שבין הלאומי והאוניברסלי מצית את התחושה כי ייחודה של האומה כרוך באופן מופלא דווקא בהשתייכותה לעולם הכלל-אנושי, ודוחק בנו לתור אחר אותו חוט נסתר הכורך את שני המימדים אלו באלו.
קצה קצהו של אותו החוט עשוי להימצא במשנה במסכת בבא מציעא (פ"ד מ"ב), המוסבת על הכלל "כל המטלטלין קונין זה את זה":
נתן לו מעות ולא משך הימנו פרות – יכול לחזור בו, אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדבורו.
המשנה מתארת תהליך מקח וממכר. במקרה שבו הקונה כבר נתן למוכר את כספו, אך טרם לקח את הפירות – הוא יכול לחזור בו, אך רוח חכמים איננה נוחה ממנו, מפני שלא מלא את התחייבותו. אי הנחת הזו מתבטאת במשפט "מי שפרע...", המציג את ערך העמידה במחויבות כערך אנושי בסיסי, שבעקבות הפרתו העניש הקב"ה את אנשי דור המבול ודור הפלגה. אלו מהווים סמל לתקופה המטרימה את התגבשותה של הייחודיות הלאומית הישראלית, והשימוש בשמותיהם מלמד כי ההגינות נתפסת בעיניהם של חכמים כבסיס ערכי אוניברסלי לכל מערכת הלכתית או לאומית העשויה להיבנות על נדבכיה. אל לו לאדם להשתמש ביכולתו החוקית לבטל את המקח במקרה שלא משך את הפירות, מפני שכך הוא יפר את האמון שנבנה בינו לבין המוכר, אמון המהווה את הבסיס העיקרי לקיומם של יחסים בין בני אנוש.
אמוראי הדור הרביעי, אביי ורבא, הרחיבו את משמעותה של האמירה והעניקו לה תוקף משפטי ממשי:
איתמר, אביי אמר: אודועי מודעינן ליה, רבא אמר: מילט לייטינן ליה.
אביי אמר: אודועי מודעינן ליה, דכתיב ונשיא בעמך לא תאר.
רבא אמר: מילט לייטינן ליה, דכתיב בעמך – בעושה מעשה עמך. (שם, מח ע"א)
אביי סובר כי האמירה נמסרת כמודעה בבית דין המתרה בלוקח מפני משמעויות מעשיו. רבא, לעומתו, מרחיק לכת וטוען שאמירה זו אינה אלא קללה אותה מטיחים הדיינים בלוקח המנצל את היעדר תקיעת הכף על מנת לחזור בו מהמכר. בעלי הסוגיה מסבירים את עמדת אביי ככזו הגורסת שאין לקלל את האדם הפשוט, אף על פי שנהג בחוסר הגינות משווע ובגד באחד מעקרונות היסוד של היחסים הבינאישיים, אלא יש להסתפק במסירת האמירה כמודעה שמטרתה להרתיע אותו מלעשות זאת. את עמדת רבא מסבירים בעלי הסוגיה ככזו הסוברת שאדם המתעתע בחברו ומשחק בתודעתו על פי שרירות רצונו, מאבד את מעמדו כבן האומה, זאת מאחר והוא נוהג כנגד עקרון היסוד של האמת. לכן אדם זה איננו נמצא בגדר של "עושה מעשה עמך", ואינו ראוי להגנה מפני הקללה. הסבר זה מלמד כי הערך האוניברסלי של האמת מהווה מסד לבניין הייחודיות הלאומית, וכי הבגידה בו, כבגידה בערך הקודם לכל תודעה לאומית, משמעה מתן גט כריתות ונטישת הבית הקהילתי-לאומי.
טשטוש הגבולות שבין היסודות הלאומיים והאוניברסליים, והפיכת ערך האמת הכלל-אנושי לנדבך המכונן את הייחודיות הלאומית, מלמדים כי שותפותו של אדם בקהילה הלאומית הישראלית נובעת מכריתת הברית הראשונית עם הבורא מתוך שותפות עם בני הקהילה. כריתת ברית זו מחייבת את האדם מתוקף הערך היסודי של העמידה במחויבות, הבא לידי ביטוי משמעותי בסוגיה הידועה במסכת שבת (פח ע"א):
ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיבקימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר.
רב אבדימי בר חמא מתאר את סיפור קבלת התורה בהר סיני כקבלה מתוך כפייה, ברית שנכרתה בעקבות הפחד והאימה שלפתו את העם עת עמדו נפעמים נוכח ההתגלות העוצמתית מלאת האש וקולות השופר, כנגד תיאור זה יוצא רב אחא בר יעקב חוצץ, בטענה שכריתת ברית בכפייה אין שמה ברית כלל. רבא מבסס את מחויבותו של עם ישראל לתורה ולקב"ה דווקא על קבלת התורה המחודשת בימי אחשורוש, שהיא קבלה רצונית במובהק. לדידם של רבא ורב אחא בר יעקב, הרצון וגילוי הדעת מהווים תנאי הכרחי לכריתת הברית וליצירתה של מחויבות, שהרי הוא זה היוצר את התשתית לבנייתם של יחסי אמון שהפרתם תהיה בבחינת פגיעה אנושה בחומר היוצר את המרקם העדין של היחסים העולמיים – האמת.
חשיבותו של ערך האמת באה לידי ביטוי בדבריו של בעל ה"ארחות צדיקים": האמת, לדעתו, היא ביטוי לצלם האלקים שבאדם. כנותם של בני האנוש היא מעצם טבעה הודאה במופלאותה של הבריאה, ובונה את העולם כבית משכנו של הקב"ה. לעומת זאת, העיסוק בשקר דוחק את רגליו של הקב"ה מן העולם, והופך אותו למי ש"אין שבתו בשמים ובארץ". הכנות יוצרת מגע בלתי אמצעי עם החיים שמעבר לאדם. האדם הכן חושף את עולמו הפנימי בפני זה העומד למולו. הכנות קושרת את עולמותיהם של בני האדם, ומאפשרת להם להתבונן בעולם מבעד לאספקלריה מאירה. היא הופכת את העולם למתקיים בהרמוניה של אמון, שהיא ממלכתו של הקב"ה, בבואה של אחדותו. השקר, לעומת זאת, הוא מתעתע. הוא זה העוטה מסך על פני העולם. המכחש בעמיתו הוא זה המתעתע באדם, ואינו מאפשר לו את המגע החי עם החיצוני. הוא זה המפצל את המציאות לגורמיה, וחוסם את עצם האפשרות של יצירת יחסים. הוא זה המחריב את ממלכתו של הקב"ה, ודוחק את רגליו מן העולם המפורר שיצר.
האמת מהווה בסיס ומסד, שעליהם ניתן לכונן יחסים של זיקה בין אדם לאדם, בין אדם לחברתו ולקהילתו, בין אדם לאומתו ובין האדם לתורתו ולקונו. האמת, האמון והכנות הם שהיוו את הבסיס לקריאתם של בני ישראל – "כל אשר דבר ה' נעשה", ולמחויבות האינסופית הגלומה בקריאה זו. כריתת הברית המכוננת את הייחודיות הלאומית הישראלית מסוגלת לכך אך ורק מפני שהיא מוגדרת כברית, מפני שהיא מתבססת על היסוד האוניברסלי של האמת והכנות, על האדם ועל הקב"ה שפיהם ולבם שווים.
הברית שכרתו בני ישראל בהר סיני, הברית המכוננת את היסוד הדתי-קהילתי-לאומי, אחוזה בעבותות בברית שכרת הקב"ה עם נח, בראשונת הבריתות, הברית המבטיחה את קיום ההוויה האנושית, קיום המושתת על האמת הבונה לקב"ה משכן בארץ. אות בריתו של נח היא הקשת, וכשאנחנו עדים למראה המופלא של הקשת אנו עדים לקיום הברית מצדו של הקב"ה, ה"נאמן בבריתו וקיים במאמרו".
הברית, האמת והכנות, שהם התשתית האוניברסלית לכל התקשרות, מהווים את התשתית להתקשרות בין הקב"ה לבין עם ישראל, ולכן בתפילת ראש השנה, עת אנחנו ממליכים את הקב"ה, ומחדשים את הברית עמו, אנו פונים אליו באמירה "כי אתה אלקים אמת ודברך אמת וקיים לעד".
[מתוך וזאת ליהודה 1 – למאמרים נוספים מהגיליון לחצו כאן]
