לפני שנה, בכ"ז בתמוז תשע"ו, הלך לעולמו בטרם עת בארי צימרמן. בארי היה מאה אחוז יהודי ומאה אחוז חילוני. לא חמישים-חמישים, אלא לגמרי יהודי ולגמרי חילוני. אוהב תורה ותלמיד חכם בדרכו, בעל זכויות רבות בהרבצת תורה בחברה הישראלית. הוא מאלה שמצאו את המפתח הפותח לישראלי את ארון הספרים היהודי. אמנם לא הראשון, אך מהראשונים שהחזירו את התורה לחברה החלוצית, החברה שקיבלה על עצמה את עול החלוציות ומסרה נפשה על קידוש שמו – אך עם נטישת ההלכה נטשה את התורה כולה. הרבה כאבו את כאב העזיבה ולא עשו. זכה בארי עם אחרים שעשו ועלתה בידם. מורה ופורץ דרך במובנים רבים, אחריו ילכו עוד רבים בתלמים שחרש ובצירופים שצרף.
האם אומרים עליו קדיש בבתי מדרשות? אינני יודע. אם היה רוצה שיגידו אחריו קדיש בדרך המסורתית, אינני יכול לקבוע בוודאות שלא.
לאמירת הקדיש משמעות כפולה. בראש ובראשונה, משמעותה היא לזכור. דרך הקדיש אנחנו זוכרים ומזכירים, לנו ולסביבתנו הקרובה, זו העונה לקדיש. אך המשמעות העמוקה יותר היא להגיד בלשון של קודש: "אבא, אל דאגה, אנחנו ממשיכים בדרך".
האם ב"בית המדרש הישן" יודעים להעריך את המפעל? האם רואים את האור המבליח מבעד לדלת הנפתחת? האם נדע לעשות את הצירופים המתבקשים בשעת רצון זו?
אולי שוב בגלל מחלוקות קטנות תוחמץ השעה, ותשוב התורה לעוד מאתיים שנה לבית המדרש הסגור ומסוגר בתוך עצמו.
*
איך שבה בארי בקסמיו בחור ישיבה, קצת בועט אבל בעיקר בטוח בדרכו? איך בארי הביא אותי לחשוב מחשבות ולהגות מחדש בדברים שהיו ברורים לי?
מותו של בארי הביא אותי למחשבות רבות על היכרות רבת שנים. כעבור כארבעים שנה אני מגלה שלולא פגשתי את בארי, כנראה הייתי היום במקום אחר. לולא פגשתי את בארי, היה לוקח לי זמן רב להבין ולהכיל את הרוח היהודית שבחילוניות ולזהות בה כמה מהחלקים החסרים בפאזל שלי. לולא פגשתי את בארי, לא הייתי יודע לבנות יחס ראוי לאחרוּת יהודית. הייתי רואה אותה כמאיימת, ולא הייתי זוכה לעושר הצפון בה. אני מאמין שיש יהודים רבים שיכולים להגיד את המשפט הזה הפוך: "ללא בארי, כמה חיי הישראליים היו ריקים מיהדות, כמה יהדותי הייתה זרה ומוזרה לישראליותי."
בשנת תש"מ בארי היה עורך "שדמות", כתב עת של התנועה הקיבוצית. "שדמות" היה כתובת לצעירים בתנועה הקיבוצית ואף מחוצה לה שהיו עסוקים בשאלות של רוח, תרבות ונפש. חבורת "שדמות" הייתה תמונת מראה הפוכה לצעיר הישראלי המחוספס, הבטוח בעצמו. ב"שדמות" היה מקום של כבוד ללבטים. היה מקום לביטוי של פנימיות, בצד אמירות חברתיות ופוליטיות. אנשי "שדמות" היו אנשים של רוח ואידיאולוגיה, "בעלי נפש".
אחת מהשאלות שריחפו מעל "שדמות" הייתה המקום של היהדות בחברה יהודית חילונית. היש מקום אם אין? ואם יש, מה, עד כמה, כיצד משתלב המרכיב המסורתי עם החדש? וכדומה. "שדמות" התחיל לצאת בראשית שנות השישים, ביוזמתו ובעריכתו של אברהם שפירא, פצ'י, מקיבוץ יזרעאל, איש רוח ויהדות, פרופ' למחשבת ישראל באוניברסיטת תל אביב, אדם שקובע ברכה לעצמו בידיעותיו, במפעליו ובאישיותו.
בשנות השמונים "שדמות" היה כתב עת חשוב. חשיבותו הייתה הרבה מעבר לתנועה הקיבוצית שהוציאה אותו לאור. הוא היה בגדר חלון ראווה לזווית מסוימת של התנועה הקיבוצית, תנועה שהשפיעה באותם הימים הרבה מעבר לסך חבריה. "שדמות" הביא את הלבטים על מקומה של היהדות בחברה הישראלית. הוא הציף שאלות של מוסר ותרבות, הוא בחן זיקות שונות בין בני בניהם של חלוצים למסורת ולקבוצות שונות בחברה הישראלית. הוא אולי היה הבמה הפתוחה החשובה ביותר לדיון ערכי-מוסרי, במה שמביאה לבטים אנושיים ללא המסננת האקדמית.
בתש"מ ריכזתי את מחלקת ההדרכה של "עזרא – תנועת הנוער החרדי בארץ ישראל", תנועת נוער דתית קטנה, שמצבה הקיומי – מבוכה, מבוכה בין שתי נאמנויות: מדינה ותורה, בהיותה יושבת בצומת שבין "אגודת ישראל" לבין המפד"ל דאז. היה רצון שלא להכריע ולא לדרג, והערפל יצר מרחב נפלא ליצירה וחידוש. סביב פעילות זו זכיתי להכיר את בארי.
מעשה שהיה כך היה. ב"עזרא" היה נהוג לקיים ביום העצמאות מפגש ארצי, "מעוז" כך קראו למפגש הזה. ביום העצמאות של אותה השנה "גוש אמונים" ארגן צעדה. מטבע הדברים, גם חניכי תנועת "עזרא" היו ציבור פוטנציאלי לצעדה זו. כשפנו אלי חניכים לדחות את המעוז מפני הצעדה, נימקתי את החלטתי לקיים את ה"מעוז" למרות הצעדה במאמר פתיחה ב"עלון למדריך", הכלי שדרכו דיברתי עם כלל המדריכים של התנועה. באותו מאמר נימקתי את העדפתי את ה"מעוז" על פני הצעדה בכמה נימוקים תנועתיים, ובין שאר הדברים כתבתי שבעומק יש הבדל בין התפיסה של ה"עזרא" את רעיון ישוב הארץ לבין הדרך שבגוש אמונים תופסים זאת. הדרך שאנו מחנכים לאורה היא דרכו של ד"ר יצחק ברויאר, שיושבי הארץ קודמים לאדמתה. השאלה היא איך מיישבים ולא היכן מיישבים. הדברים שכתבתי התפתחו לפולמוס ערני ומעניין. לאחרונה ניגש אלי שופט שהיה מדריך באותה תקופה, והזכיר לי את הוויכוח שפרץ בעקבות המאמר.
מערכת "שדמות" קיבלה דרך קבע את "העלון למדריך". כעבור ימים אחדים קיבלתי שיחת טלפון מבארי, שביקש ממני לפרסם את המאמר ב"שדמות". קבענו להיפגש ולדבר על כך. התרגשתי מהשיחה. את השם בארי צימרמן טרם שמעתי, אבל את "שדמות" הכרתי. הייתי נבוך גם מעצם ההצעה לפרסם משהו פנימי בבמה חיצונית, ויותר מכך לחשוף לעיניים חיצוניות, ואפילו למחנה היריב, ויכוח פנימי שבין כך היה קשה לי. הסתקרנתי מי האיש הזה, על פי חכמת הקול הוא נשמע איש אציל, חושב ואולי אפילו קצת ביישן. הוא נשמע אחרת לגמרי מכל הקיבוצניקים שפגשתי במועצת תנועות הנוער. האם הקול מטעה? מי האיש שנשמע כל כך נדיב ועניו? האם הוא יהיר? ואולי קצת דורסני? האם הקול קול יעקב?...
נפגשנו ברחוב דובנוב, בבית התק"ם שהיה מול בית הקיבוץ הדתי. פגשתי איש עקרונות שמשנתו הפוליטית סדורה, אוהב יהדות, סובלני ומקשיב. בארי השמיע לי זמירות שמעולם לא שמעתי ולא חשבתי ולא עלו על ליבי. חשתי באכפתיות ובאחריות יהודית של חילוני שאיננו מוותר או מרכך את חילוניותו. פגשתי מורכבות שתלווה אותי משלהי ניסן תש"מ ועד היום. את המאמר החלטתי לא להוציא החוצה, ובארי קיבל את זאת בהבנה ואפילו קצת התנצל על הניסיון בו העמיד אותי. מכאן התגלגלה שיחה שהשפיעה עלי רבות. בחדרו של בארי פגשתי את ברנר, את פיירברג, את גורדון ואת ביאליק. שמות של רחובות, דמויות שידעתי עליהן מעט ודמויות שלא ידעתי עליהן דבר – הפכו פתאום לדמויות מלוות, למשהו חי, רלוונטי, מאתגר. אבל יותר מכל מצאתי חבר. מישהו שחושב אחרת לגמרי אבל קרוב. מי יודע, אולי כל העניין היה כדאי רק בשביל היכרות זו, ואת פתיחת השערים שבאה בעקבותיה.
יצאתי מאותה פגישה עם כמה "חומרים" ביד, ועם משפט אחד שהדהד בראשי: "האבות שלנו ידעו לסלול כבישים, אבל הם לא ידעו להתוות דרכים!" חזרתי לישיבה וקראתי בשקיקה את מה שבארי נתן לי. חשבתי על מה ששמעתי, על רבנות מול ריבונות. הרגשתי נבוך מהאתגר. אנסח את הדברים בסגנון של אותם הימים: האם "ההשגחה" זימנה לידי הזדמנות להעמיק ולחדש משהו משמעותי, להתרענן ולרענן? האם זו הזדמנות להרחיב ולרווח משהו בעולמי הדתי? או שאני "מתקלקל", מאבד משהו מהביטחון שלי בעולם הדתי? אולי אינני בוגר מספיק וחכם מספיק להתמודדות הזאת? האם לנתק מגע או להעמיק? זו הייתה השאלה הקיומית. שאלות אלה לא הרפו ממני.
בין ברנר לפיירברג, בארי הפקיד בידי מאמר שהתפרסם באותם ימים ממש: "הגיעו שמים עד נפש", מאת ארי אלון. את ארי הכרתי מילדות, היכרות מסוימת בגלגולו הקודם. המאמר הקסים אותי בתוכן ובצורה. שוב עלתה השאלה: זו הזדמנות או סכנה?
במבוכתי הרבה, הלכתי לשוחח עם מו"ר ראש הישיבה אז, הרב מאיר שלזינגר שליט"א. לא פרשׂתי את לבטי בצורה גלויה אלא בכל מיני שינויים והסוואות. הרב מאיר אמר לי משפט מדהים. במילים של היום (הרי גם על המילים עברו שלושים ושש שנים...): אם כך אתה מרגיש, אז מה אתה שואל אותי? שאל אותי איך מעלים דבר כזה לעבודת ה'!
באותם הימים לקחתי על עצמי עם כמה שותפים ממועצת תנועות הנוער להכין "במה רעיונית" משותפת לכל התנועות. הרעיון נבע מהרצון לברר האם יש אפשרות לבמה משותפת למנעד שבין ה"עזרא" ל"שומר הצעיר". בחרנו את הנושא "העם היהודי כעם סגולה" נושא שנראה לי שנוי במחלוקת אבל עם פוטנציאל ליצירת הבנות. הצעתי לבארי להצטרף והוא שמח על כך. הבמה הרעיונית זימנה לי היכרות מעמיקה יותר עם בארי ועם הרב'ה שלו ברנר, מאחר שזוהי שאלת השאלות של ברנר: האם נוכל להיות עוד עם סגולה. ברנר נכנס ללבי בוויכוח שניהלתי איתו, עם ברנר, ובהתלבטות שלי על המשמעות להיות "עם סגולה". הוא כבש את לבי בנקודת האמת. באמת שאיננה מעגלת פינות, שאיננה יודעת פשרות, ואינה מחפשת נוחות. הבוטות והישירות תפסו אותי. כשישים שנה אחרי מותו, הרגשתי שיש אנשים שקוראים ברנר ומושפעים לא רק מדבריו אלא גם מאישיותו. עם "להבדיל" ובלי "להבדיל" (במלעיל, כמובן), באותם הימים ברנר נכנס אצלי בשורה אחת עם הרב'ה מקוצק והסבא מנובהרדוק.
באותה תקופה עבד בארי על מאמר של יריב בן אהרון ז"ל, גם הוא מחדש עולם של תורה בתנועה הקיבוצית דאז. המאמר, "על שלשה שלבים בדרכו של עם ישראל", פורסם בגיליון עו של "שדמות". זהו מאמר מקיף ועמוק, שעומד על הרצף שבין בית ראשון, בית שני והגלות, ועד הציונות המגשימה ומדינת ישראל. המאמר מהווה הגדרה עצמית יהודית של ישראל העובדת והחילונית, והוא מאמר חשוב למי ששותף למהלך הזה וגם למי שחי בצִדו. יריב מראה במאמר את החידוש כיוצא מתוך המסורת, מחדש מתוך מחויבות. אינני יודע עד כמה היה בארי שותף לעריכת המאמר, אבל אני יודע שהעיסוק בו, אם כעורך, אם כמביא לבית הדפוס ואם "כמפיץ את האור", החיו אותו. הוא חש שהמאמר הזה, בצרוף מאמרו של ארי אלון ועוד כמה דברים, חוצים את ההיסטוריה לשניים.
סביב מאמר זה נקראו בארי ויריב לארגן תיקון ליל שבועות בקיבוץ גילגל. שתי כותרות היו לערב, האחת: "מתלמידי חכמים לגרעינים חלוציים – דפוסי שינוי בקבוצות היוצרות ומנהיגות בעם ישראל", והשניה: "גלגולה של דרשה – מציבור רבני לציבור חלוצי ריבוני". שתי כותרות שהן אחת, הראשונה של יריב והשנייה של בארי.
בארי הציע לי להביא מספר חברים מהישיבה ולהשתתף בתיקון הזה. הוא הבין שזו הזמנה לשיחה אחרת. בנועם לשונו הוא שכנע אותי שיש בזה תיקון של ממש. מאוד רציתי וגם חששתי. הצעתי לכמה חברים להצטרף, וכולם הביעו עניין אך חששו. החמצנו את השעה. אולי הפסדנו את המעמד של קבלת תורה מחדש... הפסדנו את התיקון. אנחנו נשארנו במקומנו הבטוח, בין כותלי הישיבה, ובארי וחבריו יצאו מהמקום הבטוח שלהם והזמינו את האחרים להתמודדות וחידוש.
תחושת ההחמצה לא הרפתה ממני, ובו זמנית התהדק הקשר. הבמה הרעיונית התקיימה. הייתה לי הרגשה שקורה משהו גדול, מעבר לעוד יום עיון מוצלח, וזאת מפני שהיה בה מתח והייתה בה אחווה. ראיתי שלבארי יש חברים ושותפים לדרך.
הייתה לי תחושה כי הגיעה שעת הכושר להביא את בארי לערב שלם בסמינר מדריכים של ה"עזרא", להביא את ההתמודדות לציבור עזראי צעיר וחושב. להפגיש את המדריכים עם עבודתו "גלגולה של דרשה". האמנתי שזו הדרך ללבן את דרכנו ולהצעיד אותה צעד אחד קדימה. זו הזדמנות לאוורר את הרעיונות, לשמוע קול אחר לגמרי. אולי הקול האחר יחדש בנו דבר. בארי בא עם החן, העדינות והענווה, והוא לא שכח להביא את הנחרצות ואת האמונה בצדקת הדרך. היה ערב ארוך שנמשך עד השעות הקטנות. אני סקרן לדעת אם הצלחתי, אם נשאר משהו מהחלום. אינני יודע מה נשאר בזיכרון של אלה שהיו בערב הזה, האם רק חוברת כתומה, שמן הסתם היא כבר שנים רבות בגניזה (או שלא)? אולי נשארה רק ההפתעה מהאיש ושיחו? אולי כלום. בזיכרוני נשאר דבר נוסף: כעסים רבים של הורים ומורים שטענו כנגדי טענות שיש בהן ממש, ואף על פי כן, בפרספקטיבה של יותר מדור אני מסנגר על עצמי. הניסיון היה כדאי.
*
בחורף תשע"ב בארי הוציא ספר, ליקוט מרשימותיו ב"דף הירוק". "בוא אלי פסוק נחמד", כך נקרא המדור בעיתון וכך נקרא גם הספר. בארי ביקש ממני לדבר באירוע ההשקה שהתקיים בבית המדרש שלו ב"עלמא". סיפרתי על החברות והידידות. הוספתי על התרומה של הספר ליהודי של תורה ומצוות. במקומות רבים בספר, במקום הקב"ה, אלוקים וכדומה, "השמות הקדושים", בארי מדבר על "ריבונו" – למשל "ריבונו מזכיר לעצמו..." (שם עמ' 50), או דיאלוג בין "ריבונו" ליהודי בפרשת קדושים. כמה אמונה וכפירה יש בשם החיבה הזה לריבונו של עולם! השתעשעתי בשאלה, מה היה קורה אילו בארי היה מבקש "הסכמה" מהרב קוק זצ"ל לספר שלו? הוספתי שבארי עסוק במדרש, בדרשה ובדרשנות. הדרשה היא סוג של בניית גשר – לפעמים קרש מעל חפירה צרה, ולפעמים מבנה אדיר בין שתי גדות רחוקות זו מזו. בארי הוא המתכנן ובונה הגשרים, ולא על ידי צמצום המרחק שבין הגדות!
כיהודי שכל חייו אינם אלא מחויבות מוחלטת להלכה לדורותיה, לכאורה אינני יכול לקבל את ההבחנה בין פסוק לפסוק בין נחמד לאחר, שהרי קדושה אחת חובקת "מבראשית ברא" ועד "לעיני כל ישראל". אף על פי כן, אני מרגיש קרבה גדולה לכל מי שתורתנו משמעותית לחייו בכל צורה שהיא, הלכתית או תרבותית. ואף למעלה מזה, זו הזדמנות עבורי להפריה ולהעשרה. יש משהו מרענן ומקרב בהשאלה מ"בוא אלי פרפר נחמד" של פניה ברגשטיין. כזה היה בארי, שפסוק יושב על כף ידו הוא איננו ירא מפניו. הוא לא רק סולל כבישים אלא גם מתווה דרכים חדשות.
האם לא גידל וקידש את שמו של הקדוש ברוך הוא בעולמנו? האם על אדם כזה לא חייבים להגיד קדיש?
