שאלת המחויבות הדתית בעידן שלאחר השואה מעסיקה הוגים רבים מכל גווניה של היהדות. מעבר לשאלה התיאולוגית בדבר קיומו של האל – שהיא שאלה כלל אנושית, עסקה היהדות הדתית בשאלת המחויבות לתורה ומצוות – האם השואה משנה את התייחסותנו לתורה כדבר אלוקים מחייב?
פרופ' ברקוביץ', למשל, מודה שאינו מסוגל לבקר או לשפוט את אלו המתפקרים בעקבות השואה. לעומתו, הרב יצחק גרינברג טוען טענה נועזת יותר – בשואה הפר הקב"ה את בריתו עם ישראל, וממילא אין אנו מחויבים יותר לתורה. הברית – ההדדיות – חדלה מלהתקיים. לדידו המחויבות התורנית עוברת דרך שער שמתנוססת מעליו קריאה להתנדבות. קשה לשלול את הכנות והיושרה בדבריו של הרב גרינברג אבל הם יוצרים בעייתיות עמוקה לחוויה מכוננת של היהדות ההלכתית: התחושה שהננו מושבעים ועומדים מהר סיני.
נציע גישה אחרת, שמבוססת על נקודת מוצא שונה. הרב קוק, בחלק ד' של אורות הקודש, דן במושג "האהבה האלוהית". הוא טוען שהחוויה שהזינה מינוח זה תשתיתה באהבת האדם – אהבה אנושית. כלומר, עליך לחוש אהבה אנושית על מנת שתוכל להחיל את המושג "אהבה" על אלוקים. מול החשש של האנשה יש להציב חשש שהאמירות תאמרנה ללא הזדהות נפשית. זהו יסוד חשוב בעולמי הדתי – כל המושגים הדתיים שאנו מאמצים חייבים זיקה אמיתית לנפשנו, שיהיו מעוגנים בתחושות וברגשות אותם אנו חווים בחיינו על מנת שהדברים לא ייאמרו מהפה ולחוץ. בעולם של מושגים דתיים אין מקום למיני תירוצים או אמירות פורחות באוויר – הדברים צריכים שיהיה להם כיסוי בנפש האדם.
היהדות הנורמטיבית הגדירה את היחס בין האדם לאלוקים בעיקר דרך אמירות בשלשה ממדים – בריאה, התגלות והשגחה. כל אחד מהאלמנטים הללו מקבל את משמעותו דרך ביטוים מקבילים בנפש האדם שאינם זהים לאמירות הדתיות אבל מקנים להן משמעות.
התחושה האנושית המקרבת אותנו למושג הבריאה היא ההתעוררות לקראת העולם הסובב אותנו. המנהג לומר "מודה אני" והלכות ברכות הם ביטויים נעלים לתחושה זו. כאשר אדם הוא בעל שמחת חיים, ההתעוררות כזאת טבעית לו ואף מסוגלת להוביל להודאה לה'. "מה רבו מעשיך ה'".
התחושה האנושית המקרבת אותנו למושג ההתגלות היא קול המצפון הפנימי, המוסרי, הקורא להושיט יד, לעזור. קול המשיק לקול שבין הכרובים. כשמשה רבנו נשמע לקול הקורא אליו מן הסנה, הוא מכיר כבר את הקול כזה, קול שקרא להציל עברי מיד מצרי, עברי מיד עברי, בנות יתרו מרועים מתנכלים. אין זה כמו הקול המוסרי-חברתי, שנדום בחדרי חדרים. זהו הקול הפנימי שתמיד מכוון לעשיית טוב. בחוויה לעיתים הקול בוקע כביכול מהמציאות עצמה. קול האדם במצוקה הצועק לעזרה או הקריאה החרישית הבוקעת מעיניו.
גם למושג ההשגחה יש זיקה נפשית באדם – אותה תחושה אינטואיטיבית שיש דבר המלווה אותי, השומר עלי. תחושה זו מתעוררת בעיקר כאשר אדם ניצל מסכנה, או ממצב קיצוני כלשהו, אך גם כאשר אדם חווה צירופי מקרים יוצאי דופן, שנראה שהובל אליהם בעל כרחו.
תיאור זה הולם את מרקם הפנימי של יחס של האדם בישראל לאלוקים בעבר. כתוצאה של תהליכים תרבותיים וחברתיים מורכבים מרקם דה נפגם, כאשר אלמנט אחד נחלש במיוחד, ובעקבות השואה כמעט ונעלם לחלוטין. במה דברים אמורים? נדמה שתחושת ההשגחה כמעט ונעלמה מחיינו. ככל שהאדם חי את השואה, תחושת ההשגחה הולכת ונחלשת. קשה לראות את ההדדיות בינינו לבין האלוקים – אנו כבר לא פוסעים יד ביד. הרגשה זו היא שהובילה את הרב גרינברג לטענתו שבעקבות השואה בוטלה הברית, וממילא אין מחויבות לתורה ומצוות.
אני מבקש לטעון שאמנם נראה כי בוטלה הברית, אולם אין הדבר מבטל את הכניסה לעול תורה ומצוות דרך אשנב של תחושת מחויבות. מחויבות זו יכולה להתבסס על שני האלמנטים האחרים. תחושת הבריאה, היא שמחת החיים המאפשרת התעוררות להודאת ה', רק התחזקה לאחר השואה; כמו גם תחושות המאפשרות תפיסת מושג ההתגלות – קול המצפון הפנימי, המוסרי, הקורא לטוב. שתיהן התחזקו בעקבות אותו גילוי של רשע מוחלט. סיפר שורד אחד שלפני שאביו זרק אותו מחלון הרכבת הוא לא חיבק אותו, רק ציווה "חיה והיה אדם טוב!". כמובן שהפער בין התחושות האנושיות לבין ההיגדים התורניים גדול, אבל אותן תחושות אנושיות שהתחזקו בעקבות השואה מהוות מצע נפשי מצוין לקבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות שלא על מנת לקבל פרס אפילו במישור הלאומי.
כמובן שלמי שקשוב לקול הוגים רבים, מהלל הזקן ועד עמנואל לוינס, שטענו שיש זיקה עמוקה בין תורה ומוסריות, קל במיוחד להיכנס לשערי תורה מתוך תחושה שהוא מושבע ועומד הר סיני.
אמנם נחלש מושג השגחה ומושג הברית למי ששואה רובצת על לבו אבל אין מקום לייאוש מלהיכנס ליחס מחייב מול בורא עולם שכן יפי העולם עומד בעינו והתעוררות לקראתו מתחזקת מול המוות. גם הקול הבוקע בלב האדם לתקן עולם במלכות שדי אף הוא מתעורר ומתחזק מול הרשע. שתי החוויות האלו מספיקות כדי לאפשר לאדם לחוש מחויבות למעמד הר סיני ולקול שקורא ואהבת לרעך כמוך, ששנוא עליך אל תעשה לחברך ואידך זיל גמור.
