חודש אייר, על ימי המועד שנתחדשו בו – יום העצמאות ויום ירושלים, מאתגר אותנו להגות מחדש במשמעות הדתית שבכינונה של מדינת ישראל. מן המפורסמות הוא, שהזרם התורני המרכזי בציונות הדתית, בית מדרשה של ישיבת "מרכז הרב", ראה ורואה את עניין ארץ ישראל כציר המרכזי בתהליך הגאולה שאנו בעיצומו. זו הסיבה העיקרית לכך שמלחמת ששת הימים, ותוצאותיה – השיבה ללב הארץ למחוזות אבותינו, היו לגורם כה מרכזי בהתעצמותה של תנועת הציונות הדתית הגאולתית. אולם התמורות הרבות שחלו בעולם ובחברה הישראלית ביובל השנים שמאז מלחמת ששת הימים, מאתגרות את השיח הדתי בנושא, ומזמינות מחשבות חדשות. האם ניתן להציע כיוון מחשבה אחר שיטעין את הרעיון הציוני דתי במתח דתי שונה במעט, אשר אינו מתמקד דווקא בעניין הארץ, ועם זאת ממשיך לראות משמעות דתית חשובה בכינונה של מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו?
כבר לפני שנים הצביע מורי-חמי הרב עמיטל שליט"א על העובדה התמוהה, שבכל כתבי הראי"ה קוק זצ"ל אין כמעט כל אזכור לעניין מעלתה של מצוות ישוב ארץ ישראל כעניין הלכתי. השגת הרמב"ן הידועה, הקובעת את מצוות ישוב הארץ כחובה הלכתית לכל דבר – שאצל הרב צבי יהודה זצ"ל ותלמידיו הייתה ועודנה אבן יסוד המוזכרת אין ספור פעמים כבסיס לתפיסה הציונית דתית – כמעט ואינה מוזכרת בכל כתבי הראי"ה. לפשר הדבר, נראה לומר כי הראי"ה ראה את עיקר משמעותה הגאולתית של הציונות בכך שהולכת ומתכוננת ריבונות יהודית בארץ ישראל, ועניין זה של שיבת העם מן הגלות ושאיפתו להיות ריבון בארצו היא הביטוי לכך "כי בא מועד", וגם הקב"ה החל להשיב שכינתו לציון. הציונות לא נתפסה בעיניו כמכשיר לקיום מצוַת ישוב הארץ כפי שהיא מוצגת אצל רבים מתלמידי הראי"ה זצ"ל. שיבת ישראל לבימת ההיסטוריה נראתה בעיני רוחו ביטוי למהלך האלוקי הגדול, המתחיל בגאולת עם ישראל ומגיע לשיאו בתיקון עולם ומלואו במלכות ש-די.
אחד ממאמרי חז"ל המצוטטים ביותר כמבטאים את מעלתה המהותנית של ארץ ישראל הוא הגמרא בכתובות קי ע"ב: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלו-ה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלו-ה". עיון מדויק יותר בדברי חז"ל אלו מעלה היבט מעניין ומפתיע, שדומני כי עמד עליו פרופ' אליצור ז"ל. וכך נאמר שם:
תנו רבנן: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלו-ה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלו-ה [...] אלא לומר לך כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוהים אחרים" – וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלוהים אחרים? אלא לומר לך כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים.
למקרא דברים אלו עולה השאלה: להיכן בדיוק גורש דוד? לאן נאלץ דוד לצאת מן הארץ ובכך כביכול לעבוד אלוהים אחרים? מן המקראות עולה כי בסמוך לפרשה זו נאךץ דוד לגלות לארץ פלישתים ולשהות אצל אכיש מלך גת. אולם גת היא לכל הדעות חלק מארץ ישראל! מדוע בכל זאת נחשב דוד כמי שגר בחו"ל ולכן כעובד עבודת כוכבים? נראה בפשטות כי אף על פי שגת היא חלק מארץ ישראל, מכיון שהיא תחת ריבונות זרה של אכיש הרי היא חשובה כחו"ל! למדים אנו מכאן שמה שקובע, על פי מאמר חז"ל זה, את מעלתה של א"י – הוא עניין הריבונות! במדינת ישראל היהודית אדם נחשף למלאות חיים יהודית (כנראה אפילו בעיר שרובה עכו"ם) ואזי הוא דומה כמי שיש לו אלו-ה. לעומתו הדר תחת ריבונות זרה, אפילו בעיר שרובה ישראל, ואולי אפילו בארץ ישראל ממש, הרי הוא נחשב בעיני חז"ל כאילו עבד עבודת כוכבים!
העתקת נקודת הכובד מסוגיית ארץ ישראל לעניין הריבונות, קרי מדינת ישראל, מציבה בפנינו אתגר חדש ומעניין באשר למשמעות הדתית בכינונה של המדינה. במחשבה הדתית המקובלת במקומות רבים, עומדים רעיון הריבונות והבחירה החופשית של האדם, ורעיון מלכות ה' והשגחתו בעולם, כשני רעיונות מנוגדים זה לזה באופן הקוטבי ביותר. תפיסות דתיות מקובלות (בישראל ובעמים) המעצימות את מקומו של הא-ל בהנהגת העולם, ממזערות את מקומו של האדם בעיצוב ההיסטוריה, והוא נתפס ככלי משחק הפועל, שלא מדעתו בדרך כלל, כחלק מתוכנית אלוקית עליונה. לעומת זאת, תפיסות המציבות את האדם הפועל כריבון מכוח תבונתו, וכאחראי לגורלו האישי והלאומי, הן בדרך כלל תפיסות חילוניות במהותן.
אולם נראה כי לא כך הם פני הדברים על פי משנת הרמב"ם. על פי גישתו של הר"מ, צלם אלוקים שבאדם הוא השכל והתבונה האנושיים, והוא המאפשר את החיבור בין האדם ובין הא-ל. אשר על כן, טען בפרקי ההשגחה שבמורה הנבוכים כי ככל שהאדם "שכלי" יותר, כלומר פועל על פי תבונתו, כך הוא כביכול מושגח יותר על ידי בורא העולם. ההתנהגות התבונית של האדם היא היא הביטוי האימננטי של השגחת ה' בחייו, ועל כן המודעות לכך יש בה כדי להעצים את החוויה הדתית.
דוגמה לכך נמצא בחלק השלישי במורה, בפרק נב:
אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך, ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלוקים באמת יעור משנתו וידע שהמלך הגדול החופף עליו נדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם [...] והמלך ההוא הדבק והחופף הוא השכל השופע עלינו שהוא החיבור אשר בינינו ובין השם יתברך!
על פי הדברים הללו של הרמב"ם, התודעה הדתית של נוכחות ה' בחיינו מתעשרת דווקא מן ההכרה שהשכל הוא המחבר בינינו ובינו יתברך. בדומה לכך ניתן לראות את דברי הרמב"ם הידועים בהלכות תשובה בנושא הבחירה החופשית (פרק ג הלכה ד, ופרקים ה-ו), אשר מהם עולה כי דווקא המודעות העמוקה לבחירה החופשית המוחלטת שבידי האדם, ולאחריות הנגזרת מכך, אמורה לחדד את החוויה הדתית ולהביא את האדם לתשובה.
אם נעתיק רעיונות אלו מן המישור האישי האינדיבידואלי אל המישור הלאומי של כלל ישראל, ניתן אולי לשרטט קווים ראשונים למחשבה דתית בדבר המשמעות של רעיון הריבונות. כשעם ישראל בגלות וגורלו נתון בידי אחרים, אין מקום להכרעות לאומיות תבוניות של העם. ממילא, בהעדר התבונה המכוונת, נעדר על פי הרמב"ם גם הקשר עם רבונו של עולם. חידוש הריבונות מביא עמו נטל כבד של אחריות על העם ככלל, ומאפשר לו (באמצעות שלוחיו-מנהיגיו) למצות את הבחירה החופשית באשר לגורלו, באמצעות מיטב הכרעותיו התבוניות. משום כך, כשם שהמודעות לחובה לפעול לפי השכל, שהוא "החיבור בינינו ובינו יתעלה", מעמיקה את התודעה הדתית אצל היחיד – בדומה לכך ניתן לומר גם בחיי האומה. ההכרה כי זכינו בחסדי השם לחיות בתקופה שהכרעות רבות בדבר גורל עם ישראל נתונות לבחירתו החופשית, ונעשות כפי מיטב הכרתנו התבונית – הכרה זו עצמה, עם כל נטל האחריות המאיים שבה, אמורה להעצים את הווייתנו הדתית, ולפתוח צוהר חדש לרלוונטיות של רעיון הגאולה בימינו.
