במשנה במסכת פסחים אין נוסח מדויק לסיפור יציאת מצרים, אך יש כמה וכמה הנחיות למספר: לספר בצורת תשובה לשאלה ("וכאן הבן שואל") ו"לפי דעתו של בן", להתחיל בגנות ולסיים בשבח, לדרוש מ"ארמי אובד אבי", להזכיר "פסח מצה ומרור" ועוד. אך דומה שההנחיה העיקרית היא ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות (יש גורסים: 'להראות') את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
רוב ההנחיות הוכנסו לתוך ההגדה, וכך קיומן הוא על ידי אמירתן. אך כיצד נראה את עצמנו כאילו יצאנו בעצמנו ממצרים? כאן ודאי שלא די באמירה בעלמא של משפט זה, אולם איך נראה כאילו אנו עצמנו חווינו אירוע שהתרחש לפני אלפי שנים? דומה שגם בשאלה זו נחלקו רב ושמואל.
כידוע, מורה המשנה למספר להתחיל בגנות ולסיים בשבח. במהות ותוכן משפט זה נחלקו אמוראים: "מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. ושמואל אמר: עבדים היינו" (פסחים קטז ע"א). נראה שכִיוֵן שמואל לפשט המשנה, שהגנות היא השיעבוד במצרים. אך רב פירש שהגנות אינה שיעבוד פיזי, אלא גנות רוחנית – תחילה לא עובדי ה' היינו. המשפטים "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" ו"עבדים היינו לפרעה במצרים" פותחים שני קטעים המופיעים בהגדה שלנו, לאחר "מה נשתנה" ולפני מדרש "ארמי אובד אבי", כך שלמעשה אנו אומרים תחילה את "מתחיל בגנות" דשמואל, ואחריו את הגדתו של רב (כשבתווך – מדרש ארבעת הבנים).
נשים לב שהן ב"מתחיל בגנות" דשמואל והן בזה של רב ישנה התייחסות לא רק לדור היוצא ממצרים, אלא הסבר הנוגע לכל דור ודור. בקטע הפותח ב"עבדים היינו", אנו מוצאים מיד במשפט השני "ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". והנה מצאנו התייחסות לשאלה ששאלנו בתחילה: אמנם יציאת מצרים ארעה לפני אלפי שנים, אך לולא ארעה, אף אנו היינו משועבדים במצרים. ומתוך הבנה זו נוכל לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים.
אך בדברי רב אנו מוצאים התייחסות נוספת, שונה, לעניין "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו". שכך מופיע בסוף הקטע אותו הכתרנו כדברי רב: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו [לכלותנו], אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם". שוב, התייחסות גם לדור המספר, ולא רק לדור היוצאים ממצרים, והפעם אף שימוש בלשון המשנה "בכל דור ודור". אך כאן הנוגש בכל דור אינו דוקא פרעה במצרים, אלא לכל דור ודור ישנו פרעה שלו ומצרים שלו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ובכל דור גם יציאת מצרים משלו, שהקב"ה מצילנו מידם.
בהגדתו של רב, בה הגנות אינה דווקא שיעבוד מצרים, אלא גנות רוחנית, עבודה זרה, דווקא בה הפנמת הארוע אינו רק הזיכרון ההיסטורי, אלא העיקר הוא הלקח ההיסטורי. ראייתנו את עצמנו כאילו אנו יצאנו ממצרים אינה מתקיימת בדווקא בראיית יציאתנו ממצרים ההיסטורית, אלא מתוך ראיית צרות דורנו כשעבוד מצרים, ואמונתנו באל שמעיקרי אמונתו: "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", נדע לראות את עצמינו כעתידים לצאת ממצרים שבדורנו.
ובזה תתורץ גם קושיית האחרונים על הרמב"ם, שכתב בתחילת הלכות קריאת שמע (א, ג): "אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה, מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים. ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה...". ותמהו מפרשי הרמב"ם, שלא מנה הרמב"ם במניין המצוות ובכותרות מצוה מן התורה להזכיר יציאת מצרים בכל יום. על פי דרכנו, נבאר שמצוה זו היא חלק מקבלת עול מלכות שמים שבבסיס מצות קריאת שמע. האמונה באל כוללת אמונה ביציאת מצרים, ולכן המצווה להאמין ולאהוב ביום ובלילה כוללת הזכרת יציאת מצרים. ומתוך אמונה באל המוציא ממצרים, מצווה לידע "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם".
