נקודת השיא של לומדי התורה ושל יושבי בית המדרש במעגל השנה היהודי הוא חג השבועות, זמן מתן תורתנו. החוויה הנכספת של החג, פסגת השנה שאליה האדם שואף, מצריכה אותו להתגייס לקראתה ולהכין עצמו אליה.
ישנן שתי תפישות של הזמן – האחת מציגה את האדם כמרכז המעגל, כאשר הזמן נע סביבו; ואילו השניה, מציגה את הזמן כמרחב יציב, מעגלי, בו יש חזרה אל אותם מקומות שכבר היינו בהם, אשר בתוכו נמצא האדם ובו מסובב את מעגל חייו. בהתבוננות בתפישה השניה ניתן להבחין בנקודות הפזורות על פני המרחב ומדגישות דברים מסוימים בחיינו. 'חג מתן תורה' הוא נקודת קבע במרחב, ואל אותו יום היסטורי ומלא תוכן האדם מגיע כל שנה. רעיון זה מודגש רבות בזרם החסידי – מעמד הר סיני מהדהד עד סוף כל הדורות, פעמים שהאדם קרוב אליו ופעמים רחוק ממנו, ובכל מקרה – אין הוא מתאדה אלא שָריר וקיים לעולם. בחג השבועות ניתנת הזדמנות להתקרבות מקסימלית למעמד הר סיני.
אולם ישנם קשיים בהתקרבות לנקודה הזו. פעמים רבות ישנה תחושה שבהיבטים מסוימים נכשל מעמד הר-סיני, תחושה הכתובה כמעט מפורשות בתורה, שהרי מיד לאחר מתן התורה חטא העם בעגל הזהב. בעל 'הכוזרי' הגדיר את הסיבה לכישלון זה – עם ישראל לא היה מספיק מוכן לקבלת התורה. מעמד רדתה של התורה מהשמים הוא מעמד המצריך הכנה משמעותית מראש. דברים משמעותיים אינם מתקיימים בהיסח הדעת אלא זקוקים להכנה.
הגמרא בסנהדרין (צז ע"א) אומרת: "שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב". מציאה הבאה בהיסח דעתו של אדם עלולה, מחד גיסא, להפתיע אותו לטובה; ובאותה מידה, מאידך גיסא, להטריף את דעתו בהיכנסה לחייו ללא הזמנה ובלי כוונתו. בספר 'כוכבי אור' מובא סיפור קצר של ר' נחמן מברסלב על פועל שמוצא בטיט יהלום. אבל מה לו לאדם פשוט שכזה אצל תפארתו והדרו של היהלום? אם האדם איננו מוכן לבאות עליו, הוא עלול להיפגע בבואן.
כך גם ההכנה לחג השבועות. קבלת התורה השנתית יכולה להגיע בהיסח הדעת של השגרה, 'פתאום' כעבור חמישים יום. או אז יתעטף החג בסממנים חיצוניים של מאכלי חלב ולילה בלי שינה. אבל זה לא הדבר האמתי. קבלת התורה האמתית מצריכה את האדם לקבל על עצמו מחויבות בקשר שלו עם התורה, קשר שיסודו במסירות נפש.
הגמרא בנדרים (נה ע"א) דורשת את הפסוק "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (במדבר כ"א, יח): "כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל – תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר: 'וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה'". את התורה לא ניתן לרכוש, היא הוויה שלימה הניתנת תמיד כמתנה למי שמשים עצמו כמדבר. למדבר, סמל הראשוניות הפרימיטיבית, ישנן חוויות מיוחדות ומאפיינים ייחודיים כמובדל יחסי מהציביליזציה האנושית.
הנה למשל צבעו החדגוני של המדבר וכל הנמצאים בו. המשוטט על פני הישימון ודאי ימצא את עצמו תוך זמן קצר צמא לגיוון תרבותי ולסביבה צבעונית יותר. כאשר רוצה האדם לברוח מהכשלונות שגרמה לו השגרה, מוצא הוא את עצמו זועק: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם" (ירמיהו ט', א), אבל בפגשו את המדבר ודאי ישבר בשלב כלשהו ויבקש שוב את מקום מוצאו. המדבר קשור קשר הדוק לצמא, צמא גופני וצמא רוחני-תרבותי.
כך ביחסו של האדם לתורה בחייו; אם יצליח אדם להרגיש "בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם" (תהלים ס"ג, ב), ואת התורה כגואלתו מהמדבר, הרי זה תינתן לו תורה במתנה. או אז יוכל לגלוש לסוגיות תלמודיות ולהבין את עומקן ומשמעותן. בעולמנו, על האדם להכניס את עצמו לסיטואציה מדברית כדי לחוש צמא – "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי" (שם).
במקום אחר (סוטה כא ע"ב) דורשת הגמרא את הפסוק "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה" (איוב כ"ח, יב): "א"ר יוחנן: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו". כדי שהחכמה תימצא אצל האדם, צריך הוא לבטל את עצמו ולהיעשות חשוב כאין. מושג ההיבטלות, הבולט בעיקר בכתבי החסידות על גווניהם, דומה במציאות שלנו לוויתור, כלומר – כשאדם עושה עצמו כמי שאינו, מוותר על האגו ועל הרצונות.
כדי לקבל תורה באמת, כדי לחוות לעומק את המשמעויות העמוקות של התורה יש לחוות ויתור. החל ברמה האישית של התחייבות ללימוד קבוע המצריך ויתור על משהו, וכלה באותו הביטול העמוק יותר שאולי עליו דיברו חז"ל: "בטל רצונך מפני רצונו" (פרקי אבות ב, ד).
כל אדם המגיע לישיבה רוצה להיות בן תורה. לא ראי רצונו של פלוני כראי רצונו של אלמוני, אך חזקה על כל באי בתי המדרשות שרוצים הם לזכות בתורה כמתנה, לא סתם להעביר תקופה. ואם כך, ממילא על כל אחד ואחד מהחפצים בתורה לחוש את הקרבה אליה, להתאמץ לקראתה ולהיות דרוך לקבלתה. וכמו יחידים, כך גם ציבורים. כל מוסד תורני צריך להיות מוכן ליום קבלת התורה, ומשום כך נצטווינו לספור את ימי ההכנה שבין היציאה מעבדות לבין קבלת התורה.
