המפגש בין האדם לבין הטבע מוליד לעיתים קרובות תחושות מיוחדות. האדם נשטף בנשגב שבמראות הטבע: מפל מים מרשים, פלאיות הפריחה האביבית, מעוף מאות שקנאים ברום מאה אמה מעל ראשו. רבות התחושות שעוטפות את האדם, היחיד במינו, שבשבילו נברא העולם.
הנפש מבקשת לתאר את עושר התחושות, אך לא קל למסגר אותן בתוך מילים. השירה, ואפילו השירה הדתית המקודשת, מתהילים ועד הפיוטים המאוחרים, יש בה ערך רב לביטוי הלכי הנפש, אבל אין היא מסוגלת להשתוות לחוויה הבראשיתית של המפגש הבלתי אמצעי בין האדם לסביבתו. קריאות כגון "מה רבו מעשיך ה' כולם בחוכמה עשית!" יכולות אמנם לשמש ביטוי חלקי לחוויה האופפת את האדם כשהוא מתבונן בטבע, אולם כאשר הופכים פסוקים משירת הקודש לסיסמה רווחת – אפילו חינם סר, והם נשארים ככלי ריק. ולא זו בלבד, כאשר נעשה בשירה שימוש שגרתי, או במקום שאין לה כיסוי אפילו בתחושות עמומות בליבותיהם של הבריות – היא לא רק נשארת ככלי ריק, אלא אף הופכת לרועץ.
אך אם הקב"ה שוכן בלבבו של האדם, בוקעת מתוך התחושות הללו גם הודאה שקטה למי שאמר והיה העולם, הודאה שמחכה להזדמנות להתפרץ ולהתבטא.
***
ומה עם יצירות אנושיות, כגון יצירות אומנות, ספרות ומוסיקה?
היצירה אנושית, בין אם היא מבטאת במודע מפגש של היוצר עם המציאות (כגון המולדובה של סמטנה), ובין אם היא בוקעת בין קירות לבו, יש ביכולתה לעורר במתבונן תחושות דומות בעוצמתן לאלו הנוצרות במפגש עם הטבע. גם חוויית המפגש עם היצירה האנושית מחפשת את ביטויה, וכבר נוצרו יצירות-על-יצירות לרוב (כגון הסוויטה "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי). ואף במקרים אלו, הדיבור על התחושות שהיצירה מעוררת אינו קולע לתחושות שחווינו.
בתוך מגוון יצירות אנושיות, דומני שראוי להעריך גם יצירות ארגוניות מופתיות שהתפתחו במהלך של כשלוש מאות שנה, ובמרכזן מדינת הסעד הדמוקרטית השומרת על זכויות האדם ודואגת לרווחתו. נראה לי פשוט שבן ובת תורה יעריכו את רוח הנביאים המפעמת ביצירה זו, גם אם מדינה זו שונה מזו המתוארת בהלכות מלכים לרמב"ם. עקרונות הצדק, החסד והמשפט מתבטאים בה, ובעיקר – מדינה כזו מאפשרת ליחידים ולקבוצות לקחת אחריות לגורלם בסייעתא דשמיא.
האם אפשר להתעלם מההתפעלות שמפעמת בתוכנו, שהצלחנו בעזרת ה' להקים מסגרת מדינית המאפשרת לנו, לכלל ישראל, לקחת אחריות על גורלנו לאחר קרוב לאלפיים שנות גלות וחורבן, ולאחרונה – שואה והסתר פנים? ולא כל שכן אם מדינה זו משוטטת על רוח הנביאים!
כאשר הקב"ה שוכן בלבבו של האדם, גם המפגש עם יצירות אנושיות מעורר צורך להודות למי שאמר והיה העולם. לשם כך אין צורך בהנחות ברורות לגבי אופיה וטיבה של השגחת הקב"ה בעולמו, וגם לא לגבי פרשנותם המדויקת של אירועי הדורות האחרונים – השואה והתקומה. על מנת להודות לקב"ה על מעשי אנוש כבירים, כולל התנועה הציונית ותוצאתה מדינת ישראל ושיקום עולם התורה, ההנחה היחידה הנדרשת היא הקביעה המקראית שאמנם "הארץ נתן לבני אדם", אך הוא זה שנתן לבני האדם הברואים בצלמו "כח לעשות חיל".
אנו צריכים להכיר תודה על המתנה הנפלאה שקיבל דורנו, המקפלת בתוכה אחריות כבירה וכבדה. מתוך כך עלינו להמשיך לחתור לעולם של צדק חסד ומשפט, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
***
אנו רוצים להכיר תודה, אך המילים מתקשות לבטא את המתרחש בלב. אשרינו ומה טוב חלקנו, שאין אנו מסוגלים להבין עד תום התרחשויות שעברו על עמנו, כאשר עודנו חיים בתוכן. על פי רוב, כאשר אנו מנסים לבטא את התחושה של המפגש עם תופעה מיוחדת זו, מבקשים אנו למצוא את ביטויה במילים ובטקס. אך עבור אלו שחוו את המאורעות, ים המלל אינו משקף את תחושותיהם; ועבור מי שנולד אחריהם, המילים אינן מסוגלות להעביר את התחושה.
מרגלא בפומי דאינשי, במפגש עם מאורעות מאה השנים האחרונות, שאין תגובה הולמת לשואה אלא דומיה, בבחינת "וידום אהרן". אין מילים שיכולות להכיל את המאורעות הבלתי נתפסים. אמנם חשוב לא להשתמש בדומיה ככלי להשתקת הכעס והכאב; השתיקה אינה באה לעצור את העצב שבלב אלא נובעת מחוסר היכולת למצוא את המילים לבטא אותו.
אל מול ההרגל הזה, תמוה מדוע המעבר בין שואה לתקומה זוכה למלל רב ולטקסים לרוב. אין אנו מספיקים להודות ולהלל, ולמרות זאת איננו מעלים על דעתנו שלוֹ יתברך דומיה היא תהילה. מתוך הבנה שהדומיה אינה נובעת מהשתקת רגשות מסוימים, אלא מהמגבלה לבטא את אשר על הלב, אני מבקש להציע את השתיקה כהודאה; לא לאפשר לשפה בעקרותה להתגבר על החוויה. כמובן, אין פסול בשימוש בטקסטים לצורך ביטוי הרגשות העמוקים המתעוררים. מי שמרגיש כי חזון הגאולה של הנביאים, קטעי גמרא בפרק חלק או טקסטים אחרים הולמים את תגובתו למתרחש – יבושם. אמנם חובה לכבד את האירועים הציבוריים רבי המלל, להשתתף בהם ולא לפרוש מן הציבור, אך כשלעצמי בתוך לבי, אני מעדיף להשאיר את התחושות העמומות, היפות והעזות, ללא מילים. אך דבר אחד נהיר לי: במקום שהשפה הדתית מבטלת את החוויה הדתית הטהורה, יש להשתיקה.
