כבוד ראשי הישיבה, חבריי הר"מים, מוטי ורותי, תלמידים ובוגרים יקרים.
אני מתרגש מאוד להיות כאן הערב, ולפגוש תלמידים רבים ונציגים מהשילובים השונים לאורך עשרים וחמש שנותיה של הישיבה.
יש לי זיכרונות רבים מראשית ימי הישיבה, זיכרונות יפים, זיכרונות מתוקים, דברים שכבר אינם. למשל במשרד הישן, ששכן איפה שאחר כך הייתה הנהלת החשבונות, שהפכה בהמשך לבית ילדים – שם ישבו מורדי זכור לטוב ז"ל, ותיבדל לחיים טובים וארוכים רותי. שם במשרד, באחד הארונות למטה, היו סוכריות טעימות מאוד. רותי ידעה מזה, ואני ידעתי מזה – אני לא יודע אם עוד מישהו ידע מזה... ובאיזשהו שלב זה נעלם. זה מהזיכרונות המתוקים שהיו ואינם...
עשרים וחמש שנה זה זמן ארוך, והרבה דברים שהיו – אינם עוד. אבל אני חושב שיש משהו, שמבחינתי הוא הדבר העיקרי, שהיה לכל אורך הדרך ולא נעלם. אל הגרעין הזה אנסה להגיע בדבריי.
***
לו שאלתם אותי: מה היה החזון שלך ביחס לישיבה בעת הקמתה? הייתי משיב כי לא היה לי שום חזון! רב יהודה פנה אלי בבקשה, האם אני מוכן ללמד בישיבה, ומאוד שמחתי על הפנייה. אחר כך הגיעה גם פנייה מהקיבוץ הדתי למזכירות קיבוץ לביא – סדר זה סדר – והמזכירות פנתה אליי ואמרתי שאני מעוניין. ופתאום מצאתי את עצמי מכין את פרק השותפין בבבא בתרא, וזכיתי ללמד את שילוב א לצד הרב שמואל ריינר. היו אז שלושים תלמידים, חמישה עשר בכל כיתה, וכך יצאנו לדרך. בדיעבד נדמה לי שבאמת טוב שלא היה לי חזון, כי "חזון" אומר שאני קצת מכתיב מראש מה יהיה.
והדבר הנפלא שקרה וקורה ובע"ה יקרה בישיבה, הוא בעיניי בערך הדבר הבא: במהלך השנים היה כל הזמן צוות נפלא של רבנים תלמידי חכמים אוהבי תורה סימפטיים, אם נכנה זאת כך, שפשוט התיישבו – ואני איתם – ליד שולחן עם תלמיד או תלמידים, בכיתה או בבית המדרש, ובינינו גמרא או תנ"ך. ושם נוצר משהו – כאילו כמו בין הכרובים – הר"מ והתלמיד. הר"מ היה יותר מיומן, מנוסה, יודע יותר; והתלמיד היה בוגר אחד התיכונים, עם הרבה רצון וסקרנות, מעט מהוסס ומעט מסויג... ושנה אחרי שנה, לרוב קרה בינינו משהו מרתק. יצירה משותפת, מנגינה משותפת.
היה עוד תנאי לכך שזה יצליח – והוא שאני הר"מ אהיה מודע קצת מאיזה עולם מגיע התלמיד העומד מולי. והעולמות התחלפו. לעיתים היה זה עולם מאוד ריאליסטי, לעיתים דווקא עולם רומנטי, וחוזר חלילה בגוונים שונים – אופנות מחשבתיות הלכו והתחלפו ביניהן.
היה לי 'ספורט' סודי שאני יכול לגלות עכשיו – לראות במהלך השנים אילו ספרים מיוחדים עומדים על שולחנו של התלמיד לצד הספרים הרגילים (ש"ס, רמב"ם וכדומה). תמיד היה מין ספר כזה שהיה דומיננטי בבית המדרש. בשנה הראשונה לא הבנתי מדוע לכל תלמיד שני מונח על השולחן ספרו של מאיר שלו 'תנ"ך עכשיו'. כעבור כמה שנים, על כל שולחן שני הופיע 'רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ'. אחרי כמה שנים עמדו על השולחנות ספרים על צדק חברתי וכדומה. אחר כך וריאציות רבות ושונות הקשורות לרבי נחמן מברסלב ולמשנה החסידית הרחבה. בשנים האחרונות רווחים מאוד כתביו של הרב שג"ר. היום הסתכלתי על השולחנות עוד פעם, וראיתי כמה וכמה מהספרים הקטנים של הרב מנחם פרומן, 'חסידים צוחקים מזה'.
כל תלמיד מחפש משהו. כל תלמיד בא מאיזשהו מקום, מאיזושהי התלבטות, מאיזושהי מחשבה. ואני צריך להיפגש איתו, וקצת לנסות להבין את העולם שלו. ובמשך עשרים וחמש שנה, שנה אחרי שנה, אני מנסה להבין. וכשאנחנו שמים את הגמרא בינינו, נוצר שם משהו שנותן לי את הכוח להתחיל שוב ושוב בכל שנה ושנה.
***
ואני מודה לקב"ה שזכיתי להשתתף במפעל הגדול הזה. של יצירה של תלמוד תורה. למרות שלא היה לי חזון, הייתה לי אמונה שליוותה אותי מאז ומלווה אותי גם עתה, והיא קשורה אולי לעובדה שזו ישיבת הקיבוץ הדתי. חשבתי – ואולי אסור לומר זאת בבית מדרש – שבסופו של דבר "לא המדרש עיקר, אלא המעשה", ו"שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה".
היום עלתה לי פתאום תובנה בעניין הזה. תוך כדי שיעור גמרא לימדתי פרק בתהילים, אגב דיון על הדין של ראש השנה. במזמור לג בתהילים, שאנו אומרים כל שבת, יש עיסוק רב מאוד ביחסו של הקב"ה כלפי הבריות, בהשגחה וכדומה. ואם נדרוש לרגע את פסוקי המזמור, נאמר שם כך: "אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ", ומאי כתיב בתריה? "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם". הווה אומר: לפני בריאת העולם הייתה כבר אהבת צדקה ומשפט. אהבת הצדקה והמשפט של הקדוש ברוך הוא קדמה לבריאת העולם ברוח פיו. נכון שבעולם הישיבות מצטטים את המדרש שהקדוש ברוך הוא "איסתכל באורייתא וברא עלמא", הסתכל בתורה וברא את העולם. יש בכך אמת גדולה מאוד. אבל אולי ה' ברא את העולם מתוך כך שאהב צדקה ומשפט.
רק מתוך לימוד תורה עמוק ומתמיד נוכל להתקרב להבנת ההגדרה של המעשים הראויים של אהבת צדקה ומשפט, וליצירת המוטיבציה לקיימם – ואולי את זה ניסינו ומנסים אנחנו ליצור: אהבת תורה שתביא לידי אהבת צדקה ומשפט. מודה אני שוב לה' שהצלחנו עד הלום, ובעזרת ה' עוד נצעד הלאה והלאה.
