בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה וטבילה וקרבן.
מילה היתה במצרים, שנאמר: "וכל ערל לא יאכל בו", מל אותם משה רבינו שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי, ועל זה נאמר: "ובריתך ינצורו".
וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה, שנאמר: "וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם".
וקרבן, שנאמר: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות", ע"י כל ישראל הקריבום.
וכן לדורות, כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן, שנאמר: "ככם כגר", מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן, אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.
כך פתח הרמב"ם את החטיבה על הלכות גרים בתוך הלכות איסורי ביאה (יג, א–ד). ודבריו מבוססים על דברי רבי בברייתא במסכת כריתות:1
רבי אומר: "ככם" – כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים.
מכאן בנה הרב יצחק הוטנר2 תפיסה מיוחדת של תודעת הזהות הישראלית:
והננו חוזרים בכאן למצות זכר ליציאת מצרים, שנתחדשה בה בזכירה זו הלכה של "בכל דוד ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מחובה זו של השתמשות בכח ההתחדשות בזכירת יציאת מצרים דוקא, משרת היא בגופא דעובדא של יציאת מצרים עצמה. מפני שעלינו לדעת, כי כשם שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו בהחלט; כמו כן אין אנו מוצאים בכל ימות השנה הופעה של התחדשות בהנהגתו יתברך, כדרך שאנו מוצאים בגאולת מצרים. הלא כל הלכות גירות נפקא לן מגאולת מצרים. משום שאז יצאו ישראל להכנס תחת כנפי השכינה.
והלא שיא-פסגתה של כח ההתחדשות היא היא הגירות. שכן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, עד כדי כך שהותרו לו עריות של קרבת משפחה, שכל הייחוסים הקודמים מופקעים הם אצלו. והרי זה גילוי כח התחדשות שלא מצינו דוגמתו. ואם כן עמוד והתבונן בגודל גילוי כח ההתחדשות להכניס אומה שלמה בתורת גירות. [...]
ועבודה זו של "כאילו הוא יצא" מזריחה בנו את כח ההתחדשות בכל עבודת השם שלנו שתהא נעשית אצלנו יום ויום כחדשה. והיום אתם יוצאים בחדש האביב. ואין חדש האביב אלא חדש ההתחדשות. ולנצח תשאר גאולת מצרים האביב המובהק בכל דברי ימות העולם. "היום אתם יוצאים בחדש האביב"!
כדרכו, הרב הוטנר אינו מוכן להסתפק בשבלונות חשיבה, בתפיסות שגרתיות של פשר הקיום היהודי, והוא מציע הצעה מפתיעה,3 הפוכה ממה שאנחנו נוטים לחשוב. אנו נוטים לתפוס את הזהות היהודית כשורשיות, משהו נצחי ולכן קבוע. משום כך, הגר עשוי להיחשב כפחוּת בסולם הייחוס היהודי. אולם הרב הוטנר הופך את היוצרות, ומעמיד את יסודה של הזהות היהודית דווקא בתודעת היכולת של הפרט והכלל להתחדש לטובה.
שלושה סיפורי חידוש בנרטיב התורני לדורותיו ולגווניו הם נקודות אחיזה לתפיסה זו: הראשון הוא בריאת העולם, השני הוא המהלך של מיציאת מצרים ועד מתן תורה, והשלישי הוא תמונת עולם עתידי שמתחדש לטובה. מקור החידוש בסיפורים הראשון והאחרון הוא "מלמעלה". לעומתם, סיפור יציאת מצרים הוא נקודה ארכימדית בבניין הזהות, כי החידוש המגולם בו הוא אנושי. מתוך בחירה חופשית קיבלו על עצמם ישראל עול מלכות שמיים ולאחר מכן עול מצוות. משום כך יציאת מצרים מדומה לגיור של כלל ישראל.4
מקריאה פשוטה ברמב"ם שהובא לעיל עולה שהדגם העיקרי הוא כניסת ישראל לברית, שם נדרשו מילה, טבילה וקרבן, ומשם למדנו את הדינים לעניין גר צדק. אך הרב הוטנר מציב דגם הפוך: תודעת החידוש ביציאת מצרים היא זו שנגזרת מהאב טיפוס העיקרי של אפשרות ההתחדשות לטובה: גר הצדק. הגר מגלם בגיורו את אפשרות ההתחדשות האולטימטיבית, והביטוי המרכזי לכך הוא התייחסותנו אליו כתינוק שאך נולד, כלוח חלק.
היפוך כיוון המשוואה הופך את הגר למודל לחיקוי. תודעת היכולת להתחדש נדרשת מכל בן ובת ישראל יום יום אך במיוחד באביב, עונת ההתחדשות, לקראת שמיעת המצוות במעמד הר סיני. ביציאת מצרים התגיירנו, אך כמו הלכות גיור, ידענו רק מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, מתוך צפייה דרוכה לשמוע את המשימה המלאה: לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה.
המאמר נכתב במסגרת המיזם 'ואהבתם את הגר' לע"נ הרב נחום רבינוביץ' זצ"ל, של רשת בתי הדין 'גיור כהלכה'.
הערות שוליים:
בבלי כריתות ט ע"א. הגמרא דנה שם מדוע אין צורך בקרבן בימינו. והד לברייתא זו נמצאת גם ביבמות מו ע"ב, אלא שמהדיון שם עולה האפשרות שהאבות והאמהות כבר התגיירו. ↩︎
הרב יצחק הוטנר, פחד יצחק, פסח, מאמר עו פסקה טז, עיינו שם היטב. וראו עוד: שם לו, א, ה; כב; כג; כז, ב; ח, טו; נ, א; סט, ד, ושער ירחא תליתאי, כ. ↩︎
בהצעה זו יש הדים ברורים לתורות רבותיו, הסבא מסלובודקה והראי"ה קוק; ניכרת בה השפעה לא מבוטלת של קבלה וחסידות; והיא משוחחת עם הפילוסופיה הקיומית האירופית הרווחת במאה העשרים. ↩︎
עיון במקורות שהובאו לעיל ובעוד רבים ממאמריו של הרב הוטנר מעלה כי הוא מודע לכך שה"גיור" של אבותינו ואמותינו במצרים יש לו רקע קודם של מורשת מהאבות והמאורעות הכבירים של יציאת מצרים. לכן ההתחדשות של יוצאי מצרים אינה זהה להתחדשות של גר צדק. ↩︎
