בפרשה הקודמת, כשמתוארת לידתו של משה, הוא מוצג כאדם חסר ייחוס כמעט:
וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. (שמות ב, א–ב).
כמה פרקים מאוחר יותר, בפרשה שלנו, משה מוצג עם ייחוס רבתי, בפסוקים חגיגיים עם ניחוח של סאגה אפית:
וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. [...] וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר. [...] אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם. הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. (שמות ו, כ–כז)
על דרך הפשט יש מקום לדיון רחב ביחס שבין שני התיאורים. אבל לענייננו ראוי לציין את פירושו של דון יצחק אברבנאל:
כמו שלכבוד אברהם זכר הכתוב בסדר נח הדורות הראשונים שקדמוהו, כן לכבוד משה ואהרן זכר הכתוב בכאן יחסו ויחוס אבותיהם. וז"ש "אלה ראשי בית אבותם", שאינו חוזר לעם ישראל כמו שחשב הראב"ע, שאם כן היה לו לזכור כל השבטים. אלא שרצה הכתוב לזכור ראשי בית אבות משה ואהרן כדי להודיע שאבותיהם כולם היו קדושים יראי השם וחושבי שמו, מאברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה ואהרן.
והנה לא התחיל ספור היחוס הזה מזכרון לוי בלבד, והתחיל מראובן – להודיע שלא היה שם משוא פנים בדבר, ושלא נבחרו משה ואהרן לשליחות הזה מכל שאר בני ישראל, רק מפני שנמצא אתם שלמות וזכות מזולתם, ולכן בחר הש"י בהם. ומפני זה עשה הכתוב החפוש מתחלת השבטים. והתחיל מראובן כי הוא הבכור, וזכר שהיו ראשי בית אבותם חנוך ופלוא חצרון וכרמי. ועבר מהם כי לא נמצא בהם איש וראוי והגון לשליחות...
אברבנאל מצביע על יסוד חשוב בתורה: לא הייחוס עיקר ולא הבכורה עיקר, אלא המעשים הם שהופכים את האדם להיות "ראוי והגון לשליחות". לכן פסוקי הייחוס של משה ואהרון מתחילים מרשימת הייחוס של בני יעקב, ופותחים במשפחות של ראובן ושמעון, ורק לאחר מכן מגיעים אל משפחת הלויים, וממקדים את המבט עוד ועוד אל משפחת משה.
אם נמשיך את קו המחשבה של אברבנאל, יש בכך גם מענה לפער שבין הייחוס המפורט אצלנו לבין חוסר הייחוס בפרשה הקודמת. בתחילה, כשנולד משה, אין זה חשוב מהיכן הוא מגיע. התורה נותנת לו להתחיל את חייו כלוח חלק. רק לאחר שכבר יצא לדרך וקיבל את השליחות בעקבות מעשיו (שני סיפורי הניצים, בנות יתרו והבאר, והסנה), התורה מספרת לנו ביתר פירוט על רקעו.
מכאן אנו למדים עיקרון חשוב: לשורשיו של אדם ולבית גידולו יש משמעות רק למפרע, בבחינת "אשרי יולדתו". כדברי הברייתא להלן:
תניא, "ואהבת את ה' אלהיך" – שיהא שם שמים מתאהב על ידך – שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה! פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר "באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו". (יומא פו ע"א)
כך גם העניין של "סגולת" ישראל. בני ישראל מיוחסים לאבות, ואף לבורא כל העולמים: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א), אך ה"סגולה" איננה תכונה מולדת ומובנת מאליה, והיא תלויה במעשים: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי – וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות יט, ה).
(אמנם אמר רבי אבא בר זבדא: "אף על פי שחטא – ישראל הוא" [סנהדרין מד ע"א], אך התחבטו פוסקי הדורות האם אמירה זו מוחלטת וחד משמעית, ויש מקום להרחיב במשמעויותיה במסגרת אחרת).
וכבר נשאלה השאלה מהי הנקודה היסודית התשתיתית של הישראליות, וכך משיבה האגדה בירושלמי:
[...] אותה שעה אמר דוד: שלשה מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל: ביישנין, ורחמנין, וגומלי חסדים.
ביישנין דכתיב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם" וגו'
רחמנין דכתיב "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך"
גומלי חסדים דכתיב "ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד".
ואילו [=הגבעונים] אין בהן אחת מהן, וריחקן: "והגבעונים לא מבני ישראל המה". (ירושלמי סנהדרין ו, ז)
בעקבות דברי הירושלמי הללו, ומקבילות בתלמוד הבבלי, תלה הרמב"ם את ייחודו של עם ישראל בהתנהגות ראויה כלפי בריותיו יתברך:
וכן כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות, ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד – חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא, שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים. ובגבעונים הוא אומר "והגבעונים לא מבני ישראל המה", לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול, ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עמהם חסד והחיום בתחלה. (איסורי ביאה יט, יז)
למרות שהרמב"ם השתמש בביטוי "סימני ישראל", אין מדובר בסימן המעיד על תכונה מולדת, אלא על מורשת תרבותית ממדבר מתנה. (והדברים מוכחים בדברי הרמב"ם במקומות אחרים. עיינו למשל עבדים ט, ח; תשובה ב, י). החמלה איננה נתון, אלא מורשת תרבותית שחובה לאמצה ואסור לברוח ממנה!
לדאבון הלב אנחנו רואים מפעם לפעם מי שאינם מדברים בנחת עם הבריות, אלא אלימים ורצחניים. המתיימרים לעשות זאת בשם התורה ובשם "סגולת ישראל" מולדת מחללים שם שמים, וטועים בשתי נקודות מהותיות: הסגולה איננה מולדת אלא תלויה במעשינו, והיא תובעת מאיתנו סטנדרטים אנושיים ומוסריים גבוהים יותר. זוהי מורשתנו התרבותית והדתית, וזוהי התביעה המוסרית מאיתנו: לדבר בנחת עם הבריות, ולשמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.
