"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"
מה אומרים לנו רבותינו ז"ל באמירה זו? שאם בחגים אחרים אנחנו זוכרים את העבר, מנסים להפליג אליו בדמיוננו ולעשות לו זיכרון בהווה, בפסח אין הדבר כן. סיפור יציאת מצרים ממוקד כולו בהווה. איננו שבים בתודעתנו למה שהיה, אלא אנחנו אמורים לחוות את ההווה בפרספקטיבה של יציאת מצרים. לראות את עצמנו בהווה, באירועי היום, מתוך המבט שלנו עכשיו, כאילו יצאנו זה עתה ממצרים.
הבן איש חי בדרשותיו מביא אבחנה שעושה בעל ספר "ייטב לב" (ר' יקותיאל יהודה טייטלבום) בין שני מושגים קרובים זה לזה: "עוברי דרכים" ו"הולכי דרכים". בייחס לתפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים, שביקש "ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לענין הגשם בשעה שהעולם זקוק לו" מדייק הבן איש חי שזה מתייחס לעוברי דרכים דווקא, ולא להולכי דרכים. עוברי דרכים הם אנשים הרואים את הדרך כענין פונקציונלי גרידא; כדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב' יש לעבור את הדרך, אך לדרך כשלעצמה אין שום חשיבות. אילו ניתן היה, היו עוברי הדרכים מוותרים על הדרך כי העיקר בעיניהם היא המטרה, להגיע אל מחוז חפצם. הולכי דרכים, לעומתם, הם אנשים המבינים שיש חשיבות גם לדרך, לתהליך, ולעיתים התהליך חשוב לא פחות מהמטרה. הדרך טומנת בחובה גם הפתעות בלתי צפויות, שעוברי הדרכים מתייחסים אליהן כמטרד המעכב אותם בהשגת המטרה, לעומתם הולכי הדרכים רואים בהפתעות אלו אתגרים והזדמנויות, שאולי גם הם חשובים אף יותר מהיעד. הם חיים מתוך קשב לכאן ועכשיו ומאמינים שאם זימנה להם ההשגחה עיכוב, מניעה ומשבר, יש בהם סיכוי להיות מנוף צמיחה ואולי אף ללידה של משהו חדש ומרענן. (ותודה לחברי חזי כהן שהפגיש אותי עם תובנה נאה זו).
חז"ל בחרו לכנות את חג הפסח בקידוש ובתפילות "זמן חרותנו", למרות שמושג זה, מושג החרות, אינו מוזכר בתורה עצמה. רעיון החרות, שסיסמתו "שלח את עמי" פשטה בעולם כולו, הוא רעיון יסודי בהגות האנושית והיהודית, ונכתב עליו רבות במהלך הדורות. נראה שקביעת חכמינו את חג הפסח כ"זמן חרותנו", מזמינה אותנו בכל דור ובכל מציאות שאנו פוגשים, להעניק משמעות קיומית מתחדשת למושג זה. משמעות הנעוצה בנסיבות ההווה, אך יונקת או לפחות מתכתבת עם סיפור יציאת מצרים.
אם מבקשים אנו להיות "הולכי דרכים", עלינו לעצור אפוא ולשאול את עצמנו: מה יכולים אנו ללמוד מהדרך המפתיעה אליה נזרקנו אנחנו, עם ישראל והעולם כולו, באביב זה לקראת פסח זמן חרותנו?
מה זה אומר בייחס לנסיבות ההיסטוריות הבלתי צפויות בהן אמורים אנו לחגוג את פסח תש"פ הבעל"ט?
ראשית, נראה שאנו מגיעים אל פסח תש"פ ענווים יותר. בעשרות השנים האחרונות התעצמה במין האנושי התחושה שהאדם, בעומדו מול הטבע ואיומיו, הוא כמעט כל יכול. תוחלת החיים (במדינות המפותחות) הוכפלה, היקפי תמותת התינוקות מוזערה, מחלות רבות הודברו, והיה נראה לנו שהמדע מסוגל להתמודד בנקל עם כל אתגר שהטבע מזמן לו. גם בתחומים רבים אחרים חזינו תנופה עצומה. פריצה אל החלל, טכנולוגיות מידע ותקשורת מדהימות, בינה מלאכותית, הן רק דוגמאות בודדות להישגים האדירים של המדע בתחומים שונים ומגוונים.
והנה ברגע אחד באביב 2020, לפתע מתמודד המין האנושי כולו עם אותה בעיה ממש, כאילו נעצר העולם כולו לפתע בחריקת בלמים צורמת. כל אנשי המדע עומדים נבוכים למדי מול נגיף מסתורי אחד ואין איש היודע לומר לנו בוודאות מה צופן לנו העתיד. כשאמרנו לפני כחצי שנה בתפילת הנעילה "מה אנו מה חיינו... הלא כל הגיבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע" לא העלינו על דעתנו שניווכח במו עינינו בתופעה זו. לפתע מילות הפייטן "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר משול כחרס הנשבר" מקבלות משמעות קיומית קרובה.
הטלטלה הזו, בה כל מעטפת הביטחון המדומיין האופפת אותנו נסדקת, מעמיקה בנו את תודעת הפריכות של חיינו כבני אנוש ואת חווית הענווה בעומדנו לפני רבונו של עולם, "ואתה הוא מלך אל חי וקיים". באותה מידה טלטלה זו מזמינה אותנו לבדוק מחדש את סולם הערכים שלנו, מה עיקר ומה טפל בחיינו, ולכונן את חינו באופן נכון, מוסרי ומדויק יותר.
אולם, כ"הולכי דרכים" המנסים לראות את עצמנו גם השנה כיוצאים ממצרים, איזו תובנה יכולים אנו להפיק מהמושג "זמן חרותנו" דווקא בימים אלו?
הפילוסוף היהודי צרפתי עמנואל לוינס כתב רבות על הקושי לחוות חרות של אמת בזמננו. אם אני מבין אותו נכון, הוא מתאר את העולם המודרני כעולם שנכבש על ידי המדע ועל כן אין בו יותר את ממד ההפתעה. כל תופעה חדשה ומפליאה נתפסת מיד בכלים המדעיים ומתבארת על ידם באופן רציונלי. הכל נראה כל כך צפוי ומובן באופן דטרמיניסטי, עד שהאדם מאבד את תחושת החרות ואת תודעת הבחירה החופשית. האדם המודרני כלוא, לדעתו, בעולם מובנה, מתוכנן ומסודר הסוגר עליו מכל עבר. אחת הדרכים שלוינס מציע על מנת לחדד את חווית החופש היא המודעות. בכך שאדם מודע לסכנה של איבוד חווית החרות והוא נאבק עליה, בדרך זו יכול הוא, לדעת לוינס, לחוות משהו מטעמה של חירות. זה אולי עומק המשמעות של דרישת חז"ל "בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בכל דור ובכל עת שומה עלינו לנסות לחדש ברוחנו את חווית החרות המאפיינת את האדם שנברא בצלם אלוהים.
אם כך, במציאות שלנו בה הכל מתערער, הבלתי צפוי מתרחש מול עינינו, והעולם כולו חש משהו שהוא בבחינת "תוהו" – אולי נוצרת כאן הזדמנות חדשה לחוויית החירות. בעולם של תוהו יש מקום גם לפליאה, כפי שדוד המלך אומר "פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה" (תהילים קלט). אולי יש מקום לחווית "מה נורא המקום הזה", אך גם לקריאה ש"אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" (בראשית כח). מעטפת העולם המוכר והבטוח שסביבנו נסדקה, ואולי הסדקים והחרכים שניבעו יכולים לאפשר את חוויית החרות שבמפגש עם האלוהים.
דומני כי חווית "זמן חרותנו" המיוחדת לשנה זו עשויה למצוא ביטוי מחודש ומקורי אפילו בהיבטים הפרטיים והפרקטיים של אתגרי ליל הסדר השנה. לרובנו, ליל הסדר השנה יהיה שונה. נשב לשולחן הסדר בלי סבא וסבתא, או בלי הילדים והנכדים, ויש מבינינו אף שיאלצו לערוך ליל סדר לבדם. אין ספק שיש כאן מימד של עצב והחמצה, אך מאידך אולי יש כאן דווקא אתגר והזמנה לחווית חירות ייחודית. בכל השנים אנחנו כבולים במסגרות בטוחות וידועות, במנהגים מנגינות וטעמים שהם כולם יחד יוצרים עבורנו את חוויית ליל הסדר הטובה והמוכרת. השנה בנסיבות השונות, נאלץ ליצור ולעצב לנו את ליל הסדר בדרך חדשה. נצטרך לדלות ולזקק מתוכנו את מה שחשוב לנו באמת על מנת שנחווה ליל סדר משמעותי. ואולי, דווקא המפגש המחודש הזה עם עצמנו יזמן לנו טעם חדש להטעים בו את "זמן חרותנו".
