מה הייתה ההצלה הגדולה שבניצחון החשמונאים? על שום מה חוגגים את חג החנוכה? הורגלנו לומר בסגנונות שונים שחג החנוכה מייצג את ההצלה מהניסיון לכלוא את הרוח, לאסור תורה ומצוות, ולפיכך הניצחון שנחוג בחנוכה הוא ניצחון הרוח. לעומת זאת נס פורים מייצג את ההישרדות הפיזית, הגוף של העם היהודי ניצל.
אבקש להראות שבדברי הרמב"ם בעניין חנוכה זה לא בהכרח נראה ככה. הרמב"ם פותח את הלכות חנוכה כך:
בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות. וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה, עד החורבן השני. (הלכות מגילה וחנוכה ג, א)
אם נתבונן בהלכה זו ובייחוד במילים שהדגשתי, נוכל לראות תמונה שונה מזו שהורגלנו אליה. נראה שיש כאן מלכות זרה, כובשת, העושקת והלוחצת את העם הנכבש. אמנם חלק מהכיבוש והדיכוי מכוון כלפי חופש קיום הדת של העם הנכבש, אך גם הממד הפיזי מקבל מקום משמעותי. ההתערבות האלוקית, לדברי הרמב"ם, היא דווקא בנקודה זאת של שחרור מלחץ האויב ובהבאת ישראל אל החירות המדינית.
בהלכה הבאה מזכיר הרמב"ם את עניין השמן שהספיק שמונה ימים:
וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום, בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה. ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. (שם, ב)
אפשר להתלבט בדעת הרמב"ם מהי סיבת החג – מה שכתוב בהלכה א, כלומר ההצלה שעיקרה פיזי, או מה שנאמר בהלכה ב, הנס שמרכזו דתי? המהר"ל הציע שני הסברים לשאלה זו, ונראה אחד מהם:
שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה, בשביל שהיו מנצחים את היונים, רק שלא היה נראה שהיה כאן ניצחון הזה על ידי נס שעשה זה השם יתברך ולא היה זה מכחם וגבורתם. ולפיכך נעשה הנס על ידי נרות המנורה, שידעו שהכל היה בנס מן השם יתברך, וכך המלחמה שהיו מנצחין ישראל היה מן השם יתברך. (ספר נר מצוה חלק ב – עניני חנוכה).
כלומר, עיקר סיבת החג הוא הניצחון על היוונים. אולם מאחר שמדובר בניצחון 'ארצי', יש חשש שהציבור יחשוב שהניצחון כולו בזכות כוחם של החשמונאים ועוצם ידם. לפיכך בא נס פך השמן, כדי להראות שהאירועים כולם, כולל הניצחון במלחמה, היו נס מאת הקב"ה.
אפשר להציע הסבר נוסף, שהסיבה לחג כפולה, ונובעת מן האמור בשתי ההלכות. לענייננו אין זה משנה, שהרי בוודאי ניכר בדברי הרמב"ם שהנושא המרכזי של חנוכה הוא ההצלה מלחץ הכובש היווני, והשבת המלכות לישראל יותר ממאתיים שנה.
אמנם אם נבחן את המלכות הזאת, נגיע למסקנה שהיא רחוקה מלהיות אידיאלית מבחינה תורנית. אנחנו יודעים שחלק מהמלכים הללו במהלך אותן מאתיים שנה היו רחוקים מלהיות ראויים, וגם העובדה ששושלת המלוכה הזאת היא שושלת של כהנים, מעוררת שאלה.1 ואף על פי כן תיקנו חז"ל חג זה וציוו עלינו להודות ולשמוח על כך שהקב"ה הציל את עם ישראל, והייתה להם המלכות הזאת מאתיים שנה. הנקודה העיקרית כאן היא אפוא העצמאות והחירות. יש מלכות – על אף שיש מקום להעלות שאלות לגבי אופייה. ואפילו אם מזמן מסוים ואילך הייתה המלכות הזו תלויה ברומאים מאוד, מכל מקום עצם העובדה שישראל היו עדיין בני חורין ועם חופשי היא סיבה להודות ולהלל להקב"ה על כך.
מאות שנים לאחר מכן, התנועה הציונית העלתה את חג החנוכה על נס. היא שמה במוקד את הגבורה הצבאית של המכבים ואת שאיפתם לחירות לאומית. היו שלעגו על השימוש של התנועה הציונית בחנוכה, וראו בו הוצאה מן ההקשר ואף שימוש לרעה. אך אני רוצה לחלוק על כך ולומר, בעקבות דברי הרמב"ם שראינו, שחג החנוכה הוא אכן חג העצמאות. נכון ששירי החנוכה העממיים, דוגמת "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים" ואחרים, מנוגדים לחלוטין לתוכן החג, שלפיו אנחנו פונים אל ה' יתברך ומודים על עצמאות זו. אולם מלבד עניין זה, הקירבה של התנועה הציונית אל חנוכה היא נכונה ואמיתית. נדמה שאין לומר שבנימין זאב הרצל עושה שימוש לרעה כאשר הוא מנסח כך את אחד ממשפטי הסיום של ספרו מדינת היהודים: "יהודים נפלאים יצמחו מן האדמה, שוב יקומו המכבים".
מי שקורא את כתביו ויומניו של הרצל ייווכח לדעת שהנקודה המרכזית שדוחפת אותו בפעילותו הציונית היא הלחץ האנטישמי. הוא צופה שהאנטישמיות תחמיר עוד ועוד עד כדי קטסטרופה, ולכן העם היהודי חייב עצמאות יהודית במדינתו. לצערנו, התחזית על הקטסטרופה התממשה לפני שהתגשמה העצמאות היהודית בארצנו.
בשנת 1897 כותב הרצל סיפור קצר ששמו "המנורה". מתואר בו אדם יהודי אירופאי מתבולל. האיש עוסק באומנות; איש תרבות רגיש. הוא חש בנפשו כאב עמוק מהאנטישמיות הגואה. עומדת לפניו הברירה להתרחק עוד יותר מהיהדות, אבל הוא בוחר להתקרב ולאהוב אותה. המרכז של הסיפור הוא ההחלטה שלו להדליק בפעם הראשונה נרות חנוכה עם אשתו וילדיו, ערב ערב במהלך שמונת ימי החנוכה. הסיפור כתוב יפה ויש בו הרבה רעיונות ורמזים שאין כאן המקום לנתחם, אך נראה את הקטע המסיים את הסיפור, ובו משפט אחד שנראה לי כאחד ממשפטי המפתח, האומר שהדלקת הנרות מסמלת את התעוררות האומה:
הגיע הערב השמיני, שבו דולקים כל הנרות, אף גם התשיעי, השמש הנאמן, שכל תפקידו הוא רק להדליק את האחרים. שפעת אורה הפיצה המנורה. עיני הילדים הפיקו נֹגה. ובעיני מיודענו היתה חזות הכל משל ודמיון להתעוררות האומה. בתחילה נר אחד, והנה עוד חֹשך, והנר היחידי עוד עצוב למראה. ואחריו ימצא לו חבר, ועוד אחד, עוד אחדים. האפלה כליל תחלוף. בראשונה יזרח האור לצעירים, לדלים, ואחרי–כן ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק, האמת, החרות, ההתקדמות, האנושות, היֹפי. וכשכל הנרות דולקים נשתומם ונשמח על המפעל שנעשה ואין כהונה המאשרת את בעליה כזו של השַׁמש בהיכל האור.
ושוב אני חושב שאין כאן שימוש לרעה, אלא אדרבה השימוש של הרצל בסיפור קשור לרעיון המרכזי של חנוכה – החירות והעצמאות.
נשוב לדברי הרמב"ם. בהלכה ג הוא כותב:
ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו, שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו, ימי שמחה והלל. ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות, להראות ולגלות הנס...
נושאי הכלים של הרמב"ם שמו לב מתוך הדברים הללו שלדעת הרמב"ם מצווים בשמחה בחנוכה, ואילו המחבר בשולחן ערוך קובע במפורש: "ריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה" (שולחן ערוך אורח חיים תרע). הט"ז פותח את ביאורו לפסק זה של השולחן ערוך כך: "ונראה הטעם דלא קבעו כאן לשמחה כמו בפורים, דבפורים היה הנס מפורסם להצלת נפשות ועל זה יש שמחה בעולם הזה, מה שאין כן בחנוכה, דאף על גב דהיתה ישועה ממנו יתברך במלחמה, מכל מקום לא היה מפורסם על צד הנס, רק בנרות היה הנס מפורסם...". אמנם לפי זה ההסבר לשיטת הרמב"ם פשוט; כזכור נראה מהרמב"ם שהוא מדגיש את ההצלה הפיזית בחנוכה והשגת העצמאות, ולכן הוא סבור שיש לשמוח בחנוכה, כי זו שמחה "בעולם הזה" ממש.
ואולי ניתן לצרף עוד את שיטת הרמב"ם לגבי חובת הדלקת הנרות. יש במפרשים ובפוסקים מחלוקת אם הדלקת נר חנוכה היא חובת הבית או חובת גברא. ברמב"ם נראה מפורשות שזו חובת הבית: "כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר..." (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ד, א). אך מה הכוונה במילים "כל בית ובית מדליק"? הרי הבית אינו יכול להדליק?! היה מקום לומר שזו מעין "חובת החפצא" של הבית, כלומר שבכל בית צריכה לדלוק חנוכייה (בדומה לחובת המזוזה). אלא שמדגיש הרב אשר וייס שליט"א באחד משיעוריו, שעלינו לומר שהכוונה לבני הבית, כלומר המשפחה.2 אין זו מצוות חפצא אלא מצוות גברא, אלא שהחיוב מוטל על המשפחה כיחידה שלמה. הבנה זו מתאימה לניסוחו של הרמב"ם שהבית מדליק, ולא "שיהיה הנר דלוק בבית" או משהו מעין זה.
לפי מה שביארנו בשיטת הרמב"ם עד כה, אולי אפשר להסביר רעיונית את הדגם הייחודי הזה שהחובה היא על המשפחה, ולומר כי הסיבה לכך היא שהמשפחה מייצגת את הקיום הפיזי. אנחנו מדליקים את הנרות מחוץ לביתנו כמשפחה, ומראים לעולם שאנחנו בני העם היהודי פה, חופשיים ועצמאיים, אנחנו קיימים. דבר כזה אי אפשר לעשות במצב של דיכוי בידי כובש ואויב, כדברי הגמרא: "ובשעת הסכנה – מניחה על שלחנו, ודיו" (שבת כא ע"ב).
יש שיגידו שלא טוב הדבר להעלות על נס ערך העצמאות הלאומית, כי זה יכול להוביל לעמדות ולמעשים לא ראויים. אני דוחה אמירה כזאת מכל וכל, וחושב שחשוב לדבר על ערך החירות והעצמאות הלאומית. אני סבור שגם אצל הרצל וגם ברוב התנועה הציונית אחריו היה עיסוק רב בשילוב הראוי של ערכים אוניברסליים עם הצורך הברור והרצוי לעצמאות. ואין כאן המקום להאריך בנקודה זו, אבל ראוי להאריך בהזדמנות אחרת. אך מעבר לשאלה ההיסטורית, גם ברמה המהותית, התורה לעולם אינה מסתכמת בערך אחד בלבד. היא תמיד מציגה מכלול שבו הערכים השונים ביחד יוצרים את התמונה. יש איזון מבורך, והשלם גדול מסך חלקיו. המבט אף פעם אינו נשאר סגור במקום צר אחד, והרוחב הוא שיוצר את המתינות הרצויה. לכן אין זה מפתיע שהרמב"ם מסיים את הלכות חנוכה, ואת ספר זמנים כולו, במילים:
גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום' (הלכות מגילה וחנוכה ד, יד).
הערות שוליים:
עיינו רמב"ן לבראשית מ"ט, י. ↩︎
הרב אשר וייס, "גדרי מצוות נר איש וביתו", באתר בית מדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון. ↩︎
