וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'. וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'. (ויקרא כ"ב, לא–לג)
פסוקים אלה נראים בסגנונם המיוחד כמעין סיום וסיכום למה שנאמר לפני כן. אבן עזרא אכן טוען שאלו פסוקי סיכום של הדינים המיוחדים של הכוהנים בפרקים כ"א וכ"ב, ונראה שפירושו סביר לאור העובדה שהקדושה מלווה את הדינים השונים של הכוהנים בפרקים אלה – האיסור להיטמא למתים, איסורי חיתון, מומי הכוהנים, מומי הקרבנות ועוד, ודינים אלו מופיעים בתורה בסמיכות לפסוקי הסיכום הללו.
נחמה ליבוביץ ע"ה התקשתה לקבל את דעתו של אבן עזרא והעדיפה את דעתו של רבי דוד צבי הופמן (רד"צ) בפירושו לספר ויקרא. רד"צ טוען שפסוקי סיכום אלו מסכמים את כל "ספר הקדושה" הפותח בפרשת קדושים בציווי לכל בית ישראל : "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ!" "ספר הקדושה" על פי רד"צ, כולל את כל המצוות בפרשת קדושים, מצוות המופנות לכל עם ישראל, והוא ממשיך בקדושת הכוהנים ומסתיים עם הפסוקים שהובאו לעיל.
הרמב"ם בהקדמה לספר המצוות, אומר שהמילים ""קְדֹשִׁים תִּהְיוּ!" אינן מבטאות מצווה מוגדרת מסוימת, אלא הן מהוות מעין קריאה לקיים את המצוות, כמו שנאמר בפרשת הציצית: "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם" (במדבר ט"ו, מ). על פי דעה זו הקדושה היא תוצאה של קיום המצוות.
באותה מידה יכולנו לומר שהציווי בפסוקים אלו הוא לקיים את המצוות באופן כללי, ושאלה אותן המצוות הנמצאות ב'ספר הקדושה', אולם לגבי הפסוקים הללו הרמב"ם בעצמו סבור שיש כאן מצווה ספציפית עם תוכן מיוחד. בספר המצוות הוא כותב שמצוות "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" פונה אל כל עם ישראל, ולא רק אל הכוהנים. הוא גם מוכיח את דברו מתוך מדרש ההלכה בספרא:
והמצוה התשיעית היא שצוונו לקדש השם והוא אמרו "ונקדשתי בתוך בני ישראל" ... ולשון ספרא (אמור ספ"ט) "על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקדשו שמי ברבים". (ספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה ט)
את הציווי הזה הוא מגדיר בהלכות יסודי התורה (פרק ה'). מצווה זו נחלקת לשלושה:
א. בשלושת המקרים עליהם נאמר 'ייהרג ואל יעבור'. כלומר אם אדם נהרג ולא עובר על אחד משלושת האיסורים הללו (גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה), הוא קיים מצוות קידוש השם.
ב. אדם העובר על מצווה מן המצוות, בלי ששום דבר מושך אותו לכך אלא הוא רק עובר כדי להכעיס, הרי זה "מחלל את השם" (רמב"ם שם).
ג. שני החלקים הקודמים אולי פחות רלוונטיים למעשה, אבל החלק השלישי מאד קשור אלינו למעשה. בחלק זה אומר הרמב"ם שאדם שהוא גדול בתורה אך איננו סימפטי כלפי הבריות, ויש בו חוסר יושר, הרי שהוא מחלל את השם בהתנהגותו. אבל, מדגיש הרמב"ם, אותו החכם יכול לגרום גם לקידוש השם:
... אם דקדק החכם על עצמו, והיה דבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עמהם, ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה...
בחברה מעורבת, שבה יש חילוניים ודתיים, כל אדם שמכירים בו שהוא דתי, מייצג את התורה ואת נותן התורה בעיני הבריות. ולכן חוסר דרך ארץ, חוסר יושר וחוסר אמפטיה וסימפטיה אצל אותו אדם המייצג את התורה, מהווים עבירה חמורה של חילול השם וביטול מצוות עשה של קידוש השם. זו אחריות שאסור לנו לברוח ממנה!
הרב עמיטל ז"ל חידש שמצווה זו קיימת במיוחד בדורנו לגבי כל מה שנעשה במדינת ישראל, ונראה בעולם. עלינו להתאמץ ולהשתדל על מנת שיושר, הוגנות ודרך ארץ יהיו הבסיס של התנהגותנו במדינה, ובכך נקדש שם שמים בעולם.
