שוב מתקרבים הימים הנוראים, ושוב עולות בלב האדם שתי תהיות: ראשית, מה המשמעות בכך שאתוודה על עבירות שאני יודע שאבצע שוב, או אפילו שאינני משוכנע ברעתן? יתרה מכך, אם אכן עברתי עבירה, איך אעלה על דעתי שאפשר לשנות את העבר ולהפוך לנקי כשלג על ידי וידוי דברים בלבד? תשובות לשאלות אלו טמונות בשתי גישות של התנאים לעניין הווידוי ולחזרה בתשובה מחטאים בכלל, גישות הממשיכות להתגלגל בהלכה לדורותיה. גישות אלו מדריכות את האדם – כל גישה על פי תפיסתה של תהליך התשובה – להתוודות בשלבים.
רבי עקיבא ורבי מאיר: לפתוח דף חדש
תשובה אחת לשאלה השנייה היא הגישה של ר' עקיבא ושל תלמידו ר' מאיר. ר' עקיבא (יומא פו ע"ב) סובר שהמתוודה אינו אמור להשקיע בטיהור נפשו על ידי פירוט פרטי חטאותיו אלא לפתוח דף חדש. על האדם מוטל רק להתוודות שהתנהגות מסוימת שלו היא רעה, ולהחליט להשאיר את אותה התנהגות מאחור ולא לחזור עליה שוב. ר' מאיר מציע הדרכה מדויקת יותר (יומא לו ע"ב), לפיה האדם אמור להתוודות בשלבים: "עויתי [עבירות בזדון] פשעתי [מרידות] וחטאתי [שגגות]".
בשלב הראשון, מוטל על האדם לחזור בו מעבירות שעבר בזדון – עבירות שהוא מכיר ברעתן אבל לא נשא באחריותו להקפיד שלא לעבור עליהן ולא להיסחף אחר תאוותו. אם הוא מצליח להתקדם ולהשתחרר מעבירות אלו, או לפחות מחלקן, הוא מפתח דימוי עצמי של בעל אחריות.
כעת הוא מוכן לשלב השני. בשלב זה, מוטל על האדם לזהות איזו מעמדותיו ודעותיו שאותן הוא מצדיק אינן אלא מרד נגד היקום והטוב, ולנטוש אותן. כבן אדם אחראי אשר כבר אינו מחפש תירוצים לאי ציותו למעשים אשר ברעתם הוא מכיר, הוא מסוגל להכיר שמעשים מסוימים שהוצדקו בעיניו בעבר הם רעים, ושהצדקותיו אינן אלא נימוקי סרק נגד העול של עשיית הטוב והישר. אם האדם מצליח להכיר בעוות של הצדקותיו ולנטוש מעשים אלו, הוא הופך לאחראי עוד יותר. (כמובן, אם מעשה מסוים עדיין אינו נתפס בעינו כמעשה רע, הוא אינו יכול לחזור בתשובה ממנו.)
בשלב זה, לאחר שהאדם הבשיל וקיבל אחריות גם על החלטותיו עד כדי הימנעות מלעבור על עקרונותיו, וגם על הצורך לשקול את כל מעשיו בכנות, הוא מסוגל להדק את מתניו ולדקדק בשגגות. הוא מסוגל לבדוק את ההתנהגות שלו במעשים שאת רעתם הוא מכיר ושאותם הוא נמנע מלעשות, אלא שלפעמים הם קורים בטעות; ולהכיר בכך שהוא עצמו אחראי לכך בשל חוסר באכפתיות רצינית.
כתשובה לשאלה הראשונה, לפי שיטה זו אכן אין משמעות בהתמקדות בווידוי מפורט ומיוסר על החטאים, כי אם בהכרה בפה מלא במעשים הדורשים תיקון על ידי פתיחת דף חדש. לפי דעה זו, החזרה בתשובה היא אכן בעלת ערך רק אם היא מובילה את האדם לתקן את מעשיו (במידה מסוימת) או להתקדם לבשלות עתידית של תיקון מעשיו. עליו להתמקד בהתוודות על עבירות שאותן הוא מסוגל לנטוש (או אשר בהן הוא מסוגל להיכשל פחות).
בקיצור: ר' עקיבא לימד שהאדם אינו אמור לשפשף את כתם העבירה ולבערה מנפשו, כי אם לפתוח דף חדש – להבין שבכל עת הוא יצור חדש הקיים עתה, ולא בדיוק אותו יצור ששכן בגופו לפני רגע.1 בעקבות גישה זו, ר' מאיר תלמידו הדריך את האדם במסלול הדרגתי לנטישת מעשיו הרעים. ר' עקיבא ותלמידו ר' מאיר לא דרשו מהאדם לבער את נטייתו להיכשל בעבירות אלו, כי אם לאמץ התנהגות שונה מעתה והלאה.
ר' יהודה בן בבא וחכמים: בחינה נפשית עמוקה
תשובה שונה לשאלה הראשונה היא גישתו של רבי יהודה בן בבא. הוא הורה שאדם המתוודה חייב לפרט את החטא (יומא פו ע"א) כדי להפנים בנבכי נפשו את רוע מעשיו ואת הנסיבות אשר בהן הוא מועד להיכשל. גישה זו באה לידי הדרכה בדברי חכמים (יומא לו ע"ב), לפיהם האדם מפרט עבירות בשלושת השלבים הבאים: "חטאתי [שגגות] ועויתי [עבירות בזדון] ופשעתי [מרידות]".
האדם מתחיל לחפור בצד האפל של נפשו בעבירות שלגביהן הוא פחות אשם, השגגות. הוא מכיר במלוא רעתן ומשחזר איך הוא איפשר ללחצי החיים להתגבר על הקפדתו המקורית בעניינים אלו. הוא מטהר את עצמו מחטאים אלו.
אותו האדם שהצליח לטהר את עצמו מעבירות שלגביהן היה אשם רק במידה פחותה, עומד נפשית במקום חדש. כעת הוא מסוגל, ומוטלת עליו החובה, להתמודד עם העבירות שהוא מכיר בחומרתן באופן שכלי, אך מפאת רגשותיו איננו מסוגל לוותר עליהן מעשית. בשלב זה, עליו לשחזר בזיכרונו את העוונות ולבחון את הגורמים הפסיכולוגיים והסביבתיים המכשילים אותו להתנהג נגד עקרונותיו.
רק אחרי שלב זה, אחרי שהאדם שרד את הבדיקה הכנה גם בצדו האפל וגם בעובדה המודחקת שהוא אינו עומד בדימוי העצמי האידיאלי שלו, יכול האדם לפנות לרדת לעומק רעתן של העבירות שאיתן קשה ביותר להתעמת נפשית. אלו הם המעשים הרעים שבהם הוא דגל עד עתה מתוך עיוורון עצמי – הזדונות.
גישה זו גם עונה על השאלה השנייה. היא מצהירה שאדם אינו מתנקה מעבירות על ידי ביטוי בקול שאכן מעשיו רעים, כי אם על ידי ירידה לעומק חומרת מעשיו ובחינת עצמו בצורה מדוקדקת אשר תמנע נפילה שנייה.
כמובן, יש שיאמרו שלא די בכך, ושהאדם חייב להכיר שוב ושוב פעם בשנה את עוונותיו, לזכור את חומרתן כדי שלא ייכשל בהם שוב (כשיטת ר' אליעזר בן יעקב, שם). מולם יטענו אחרים שהאדם שכבר חזר בתשובה אחרי הפירוט הנדרש חייב דווקא להשכיח את עבירות העבר ולהתקדם הלאה כדי שלא ייכשל שוב (כשיטת תנא קמא, שם). אלו ווריאציות מורחבות של גישה זו ולא נרחיב את הדיבור עליהן.
בקיצור: לפי גישת ר' יהודה בן בבא וחכמים, האדם אכן אינו אמור להתוודות על העבירות שאינו מסוגל להתמודד נפשית עם העובדה שהן אכן רעוֹת. הוא חייב לעבור שלבים כדי לעמוד מול הראי ולבחון את עצמו ואת פרטי מעשיו, מהשגגות ועד המעשים אשר הוא הצדיק בטענות הבל משום צורך נפשי בעייתי לפשוע בעבירות אלו.
להלכה
להלכה, הגישה המועדפת היא גישת חכמים ור' יהודה בן בבא. נכון לפרט את החטא (שו"ע או"ח תרכא, ה), ועדיף להימנע מלחזור ולהתוודות על עבירות העבר בכל שנה ושנה. ברם, מצד אחד מותר לאדם המרגיש צורך בכך לחזור ולהתוודות על אותן עבירות בכל שנה ושנה (שם). מצד שני, מותר לאדם אשר אין לו כוחות נפש לחזור בתשובה על ידי פירוט החטא, לבחור לתקן את עצמו על ידי פתיחת דף מחדש (עיינו שו"ע או"ח תרז, ב–ד). במלים אחרות, האדם אינו אמור לקיים הלכה מוגדרת של וידוי. הוא אמור לבחור, בהתאם לאופיו, את הדרך הנכונה לשינוי מעשיו, אשר תאפשר לאלוקים לקיים את הבטחתו לנו:
לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. (ישעיהו א, יח)
