ככלל, מוסר המלחמה של התורה אינו מתנגד ללקיחת שלל מהאויב! קביעה זו אולי מפתיעה, אך היא מתועדת היטב ממקורות רבים בתנ"ך, ואזכיר רק מעט מהם.
- בברכת יעקב לבנימין הוא אומר: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" (בראשית מט, כז). ללא ספק, חלק מהברכה היא לקיחת השלל בסוף המלחמה.
- במלחמת מדין (במדבר ל"א) מאריך הכתוב לתאר את צורת החלוקה של השלל, אשר נחלק לשלשה חלקים (שאינם שווים) – חלק ללוחמים, חלק לעם שאינו לוחם, וחלק מוקדש "חרם לה'".
- כאשר התורה מתארת את דיני המלחמה בעיר שאינה מסכימה להצעת השלום אומרת התורה: "וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ. וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב. רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ" (דברים כ, יב-יד). וכך קרה גם בביצוע, כפי שמופיע בספר יהושע (ח, כז; יא, יד).
- כאשר דוד נלחם בעמלק הוא חוזר עם "שלל דוד", ומשכיל לחלק את השלל לא רק בין הלוחמים, אלא: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ [...] כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ" (שמואל א ל, כג-כד). המקרא מציג הכרעה זו כחוק שחוקק על ידי דוד לעולם ולא רק לתקופתו: "וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שם כה).
אמנם, יש מספר חריגות לכלל זה במקרא, ונזכיר שלוש מהן.
- כאשר אברהם אבינו מנצח את ארבעת המלכים, הוא חוזר עם שלל רב: "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית יד, טז). על פי שורת הדין היה יכול אברהם לשמור את השלל לעצמו, ואכן כך מציע לו מלך סדום: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (שם כא). אברהם נמנע מלקחת רכוש זה, אך לא מפני שיש פגם בלקיחת השלל אלא כדי ש"לֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (שם כג). הראיה לכך היא העובדה שהוא אינו נמנע לקחת את חלק השלל המגיע לעוזריו במלחמה: "בִּלְעָדַי, רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי, עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא, הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם" (שם כד).
- מלחמת שאול בעמלק – כפי שנקרא בהפטרה של שבת זכור, שאול מאבד את המלוכה בגלל לקיחת השלל מעמלק: "וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (שמואל א טו, יט). יש לכך כמה פתרונות, אך התשובה הפשוטה היא שלקיחת שלל זו נאסרה ע"י הקב"ה, איסור ממנו התעלם שאול.
- במגלת אסתר, לא לקחו היהודים את השלל אף על פי שהייתה להם רשות מפורשת לכך מהמלך: "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (אסתר ח, יא). לעומת רשות זו, מדגישה המגילה חזור והדגש: "וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם" (שלוש פעמים בפרק ט, בפסוקים י, טו, טז).
מסתבר שהבינו היהודים שלקיחת הביזה תפגום בפן המוסרי של מלחמת הגנה. על אף שהתורה התירה לקחת ביזה הרי שיש בה טעם לפגם, שכן לקיחת השלל מסיטה את מוקד המלחמה מהצורך ההגנתי של הכלל אל הרצון של הפרט להתעשר. היהודים בשושן שרצו להראות קבל עם ועולם שהם רוצים לעמוד על נפשם אינם יכולים לטשטש מסר זה על ידי התעשרות מהמהלך. כלשון רש"י (על ח, יא): "והם בביזה לא שלחו את ידם, שהראו לכל שלא נעשה לשם ממון".
זכינו שהאור העולה מהמגילה השפיע על העולם כולו, וכבר חקקו האומות באמנת האג (1907) את איסור הביזה, דבר שחזר ונחקק שוב באמנת ז'נבה הרביעית (1949). גם המחוקק הישראלי אסר את הביזה והחמיר מאוד בעונשו של הבוזז, וקבע עונש מאסר של 10 שנים – שהוא פי 5 מעונשו של גנב רגיל. בכך ביטא המחוקק את שאט הנפש מהמעשה, המחליש את עמידתנו כצבא שכל מטרתו היא רק הגנה ולא השלל.
