"ואם בחלונות הערב אור נרות החג רועד"
ידוע לכול האיסור להשתמש לאורם של נרות חנוכה. האמוראים חלוקים האם הסיבה לאיסור היא קדושה שיש בנר או כבוד המצווה (בבלי שבת, כב ע"א), אך בין כך ובין כך, איסור זה מעורר תמיהה. באופן טבעי אנחנו חושבים על האור כבעל תפקיד שימושי, ואילו בנר חנוכה, האיסור להשתמש באור הנר הופך את המשמעות הרגילה של האור. אנחנו נדרשים להסתכל על האור באופן לא פונקציונלי. היפוך זה מעלה את השאלה – מה המשמעות של האור כאשר אין לו ייעוד פונקציונלי?לגבי נר שבת, שמותר להשתמש לאורו, הגמרא מציינת שמטרתו היא 'שלום בית'. רש"י מסביר ביטוי זה בשני מקומות באופן בלתי אחיד. על הגמרא שדורשת "מאי 'ותזנח משלום נפשי'? – אמר רבי אבהו: זו הדלקת נר בשבת" (בבלי שבת, כה ע"ב), מסביר רש"י שבחושך אנשים נתקלים בחפצים וזה גורם לעצבנות: "במקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל והולך באפילה". לעומת זאת, על הגמרא האומרת כי "נר ביתו ונר חנוכה – נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו" (שם כג ע"ב), מצטט רש"י את הגמרא דלעיל, אך מפרש אותה בפירוש שונה, וטוען כי אנשים נוטים להיות עצובים בחושך: "שלום ביתו – והכי אמרינן לקמן 'ותזנח משלום נפשי' – זו הדלקת נר בשבת, שבני ביתו מצטערין לישב בחשך".
רש"י מציע, אפוא, שתי משמעויות לנר השבת. משמעות אחת היא פונקציונלית, ואכן, מותר להשתמש באורו של נר השבת (מלבד קריאה שאסורה). אולם האפשרות השניה, שהחושך בעצמו גורם למצב ירוד ומדוכדך, היא אפשרות התקפה גם בנרות החנוכה. ידוע כי שעות האור המועטות בתקופה זו של השנה עשויות להשפיע על מצב רוחם של האנשים. אמנם נרות החנוכה ממוקמים מחוץ לדלת, אך כאשר שאנשים מסתובבים והולכים ברחוב בשעת הדמדומים, ורואים את האורות, זה עושה להם טוב על הלב.
ידוע ומפורסם הקשר בין חנוכה ו'חגי אור' של עמים רבים הנערכים בתקופה זו. בדרך כלל, ההסברים לקיומם של חגים אלה הם הסברים אנתרופולוגיים, הקשורים לאמונות טפלות ולמחשבות פגניות. ברצוני להציע שמאחורי הדברים מסתתר משהו אחר לגמרי. נדמה לי שגם אצל אומות העולם הייתה תחושה דכדוך בערבי החורף החשוכים, ועל מנת לשפר את מצב הרוח, הם היו מדליקים נרות. מטרתם של נרות אלו הייתה להאיר, אך לא במובן הפונקציונלי, אלא פשוט כדי להיטיב את ההרגשה. אולי ההסברים של הנכרים היו הסברים פגאניים או מאגיים, אולם נראה לי שבעומק מסתתר עניין פשוט בנפש האדם.
משמעות נוספת של האור הבלתי-פונקציונלי של נרות החנוכה היא האסתטיקה לשמה. לאור הנרות יש בחינה אסתטית. אמנם אסור לנו 'להנות' מהם במובן ההלכתי, כלומר להשתמש בהם, אך מותר להנות מהצפיה בהם, במובן האסתטי.
"אורה זו תורה"
כידוע, נמשלה התורה לאור: "'ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר', אמר רב יהודה: אורה – זו תורה, וכן הוא אומר 'כי נר מצוה ותורה אור'" (בבלי מגילה, טז ע"ב).לאור האמור לעיל, נדמה לי שהסיבה לכך היא כפל המשמעות של האור. גם את התורה אפשר ללמוד כעניין פונקציונלי, שנותן הדרכה לחיים. אך גם בתורה נמצא הפן הבלתי-פונקציונלי; לימוד שהוא מאיר בנפש, גם אם אינו מפיק תוצרת ממשית. כשאנחנו לומדים תורה, אנחנו נהנים מזיו אורה. הלימוד מסב לנו עונג ומשמח אותנו. גם אם לעתים לא יוצא מהסוגיה דבר מעשי, תהיה לנו הנאה צרופה מלימוד התורה, מהאור שבה. כמו העונג שמסב לנו האור, כך גם לימוד התורה משמח את ליבנו ומאיר את הנפש.
וכשם שבנרות החנוכה ישנה גם אסתטיקה, כך נוכל לעתים, אם נצליח, להנות מהאסתטיקה של הלימוד; לצאת מהלימוד עם הערכה אסתטית בסוגיה, או עם הסבר אסתטי לקושיה או לסתירה שתירצנו. גם מסיבה זו, לדעתי, נמשלה התורה לאור.
[הדרשה ניתנה בחנוכה תשע"ד. כתיבה ועריכה: אביעד עברון]
