בבבלי ראש השנה, כט ע"א, הגמרא מביאה את הברייתא: "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע"; ומפרשת אותה באופן די תמוה: "קתני משמיע דומיא דשומע, מה שומע שומע לעצמו, אף משמיע – משמיע לעצמו". בניגוד לקולות אחרים שעולים מהתלמוד, שלפיהם הפעולה המשמעותית בשופר היא התקיעה, כאן נראה שהגמרא מתמקדת בחוויית השמיעה. הסוגיה מנתבת אותנו למקום שבו אפילו התוקע אינו יוצא ידי חובה בתקיעתו, אלא דווקא בשמיעה. היא הופכת את מצוות שופר להיות מצווה של הקשבה.
מה משמעותה של אמירה זו? בפעולת התקיעה, באופן טבעי, התוקע מרוכז בתקיעות עצמן, ואילו כשאנו מעבירים את המוקד להקשבה, ההקשבה כוללת את כל החוויה – לא רק את הקולות, אלא גם את ההפסקות ביניהם. יתרה מכך, הקולות עצמם מוגדרים באמצעות ההפסקות: ההבדל בין סוגי התקיעות – התקיעה, השברים והתרועה – לפי רוב הראשונים, הוא רק במקצב, באופי ההפסקות שבכל קול. הגמרא (כח ע"א) מנסחת זאת בבירור, כשהיא דנה בשאלה מה דינה של תקיעה שאורכה שתי תקיעות: "תא שמע: תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים – אין בידו אלא אחת. ואמאי? תסלק לה בתרתי! – פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן". אנו מבינים אפוא כי ההקשבה אינה רק לקולות אלא גם לשקט ביניהם.
במקום אחר (לג ע"ב) הגמרא מתארת את קולות השברים והתרועה כקולות בכי ויבבה, "גנוחי גנח" ו"ילולי יליל", ומזכירה את בכייה של אם סיסרא. בקלות אפשר לחשוב שהבכי שהשופר מייצג, מבטא צער קיומי, כמו זה שבא לידי ביטוי בהגות המערבית של המאה העשרים. אני רוצה להציע פרשנות אחרת. לדעתי, תקיעת השופר בהשוואה לבכייה של אם סיסרא, אינה מצביעה על צער קיומי, אלא על צער של חידלון ופרידה. אם סיסרא בוכה כי היא נפרדת מבנה שאיננו. גם אם תקיעת השופר היא מעמד עצוב, אין מדובר בעצב קיומי, אלא בעצב על כך שלכל דבר יש סוף, שיש בחיים פרידות.
אמנם, נראה כי גם הוגי המאה העשרים, כאשר הם דיברו על הצער הקיומי, הם דיברו על צער שמקורו בחידלון, ב"אימת המוות". אולם לדעתם, האדם צריך לחיות את חייו מתוך מודעות מתמדת למוות שאורב לו בסוף דרכו. קריאה זו אפשרית, אמנם, גם בתקיעת השופר, והיא מתאימה לגישה של "אימת הדין" המרחפת מעל ראשו של כל אדם.
אולם, אני רוצה לבחון את צער החידלון שעולה מתקיעת השופר על רקע השקט שבין התקיעות. אפשר להמשיל זאת ליצירת אמנות חזותית או מוזיקלית. באמנות, יש חשיבות גדולה לרקע של הציור ולרגעי השקט במוזיקה. האמן יכול לעתים להתל בנו, ולשים את הציור כמשהו שמדגיש את הרקע. ובמוזיקה אף יותר, השקט הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה. בכל יצירה יש רגעי שקט; לכל הפחות השקט שבהתחלה ובסוף, ולעתים קרובות יש גם הפסקות מכוונות בתוך היצירה.
כך גם בתקיעת השופר. אמנם קולות השופר מייצגים את הבכי והצער, אך כמו בכל יצירה טובה, עלינו לראות את רגעי השקט כחלק אינטגרלי של היצירה. מה קורה ברגעי השקט? קורה דבר פשוט מאוד – האדם מרגיש כי הוא חי! אל מול צער הפרידה, עומדת גם השמחה שבקיום, שמחה פשוטה על עצם החיים. זה רגע של מודעות לקיום, מודעות לחיים – והוא רגע של שמחה. בניגוד לרעיונות של חלק מהוגי המאה העשרים, נראה כי דווקא בכוחה של המודעות למוות להגביר את שמחת החיים. השמחה הקיומית שבשקט עומדת מול העצב הקיומי של הבכי, ולכן תקיעת השופר מערבת שמחה ועצב. זה גם רגע של גילוי של חי העולמים, מקור החיים, הקב"ה, שהוא כוח החיות של העולם, הוא הנותן לנו את החיים, והוא נמצא בחיים.
- שיחה לפני תקיעות, ראש השנה תשע"ה. כתב וערך: אביעד עברון
