אחת ממצוות חג הפורים היא כידוע קריאת מגילת אסתר. אנו רגילים בקריאת המגילה כולה מתחילתה ועד סופה, אבל המשנה (מסכת מגילה ב, ג) מביאה מחלוקת לגבי היקף הקריאה הנדרש כדי לצאת ידי חובה:
ומהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו?
רבי מאיר אומר כולה.
רבי יהודה אומר מ"איש יהודי".
רבי יוסי אומר מ"אחר הדברים האלה".
שלוש דעות יש במשנה: ר' מאיר סובר שאכן יש לקרוא את המגילה כולה מתחילתה. ר' יהודה סובר שאפשר לוותר על הפתיחה, על המשתה וגירוש ושתי, ויש לקרוא את המגילה מפסוק ה בפרק ב, כלומר מתחילת הסיפור על מרדכי ואסתר, כאשר אסתר באה לראשונה אל בית המלך. ר' יוסי מסביר שיש לקרוא את המגילה מתחילת פרק ג, כלומר מסיפור גזירת המן על עם ישראל, ועד להצלתם בסוף המגילה.
לכאורה השיטה השלישית מובנת: הלא המגילה היא סיפור ההצלה מגזירת המן, ומובן מדוע זהו המינימום לקריאה, לפחות בשעת הדחק. אפשר גם להבין את ר' יהודה, המספר את סיפור מרדכי ואסתר מתחילתו כעיקר המגילה. אולם מדוע לדעת ר' מאיר, שהלכה כמותו, סיפור המשתה של אחשוורוש כל כך חשוב?
הפתרון קשור לפרספקטיבה הרחבה יותר של הסיפור: כידוע, בלי המשתה לא הייתה מגורשת ושתי; בלי גירוש ושתי לא הייתה נבחרת אסתר; ובלי בחירת אסתר הייתה חס ושלום גזירתו של המן מתממשת. רק מקריאת המגילה כולה אפשר להבין את הרקע שהוביל בעקיפין אל ההצלה, את התהליך כולו שהוביל בחשאי אל הנס והתשועה.
ייתכן שהדברים קשורים בהיעדר שם ה' מן המגילה. אם המגילה הייתה מספרת על ההצלה כנס משמיים, אולי היינו מסתפקים בקריאת הסיפור מגזירת המן. אבל סיפור פורים מציע מבט אחר: בעולם שאין בו שם ה' גלוי, צריך לקחת צעד לאחור ולהתבונן בדברים במבט רחב יותר. שם אולי אפשר למצוא את ההשגחה הנסתרת.
הרמב"ם מסיים את הלכות מגילה (ב, יח) עם הלכה מיוחדת במינה:
כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר ... ואף על פי שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר: "כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני" (ישעיהו סה, טז), ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט, כח).
מדוע כל הכתובים והנביאים עתידים להיבטל, לבד מן המגילה? עניינם המרכזי של הנביאים והכתובים הוא לגלות את יד ה' שבמציאות, להראות כיצד הוא מוביל את העולם. בניגוד אליהם, מגילת אסתר אינה אומרת את זה בפירוש. היא מספרת סיפור שמתוכו אנחנו מגלים כי איננו חיים בסתמיות, אנחנו חלק מסיפור גדול יותר. מגילת אסתר מתארת אמונה גבוהה יותר: גם כאשר איננו רואים את ה' ואת ידו, הרי שהשגחתו מלווה אותנו ומובילה את המציאות. אפשר שלימות המשיח, כאשר האנושות מתבגרת ומתקדמת לתיקון, דווקא האמונה הזו היא המשמעותית יותר.
אבל המגילה מכילה גם את הקוטב השני. הקב"ה אינו מנהל את המציאות בלי האדם. אסתר שנכנסת אל המלך ומוכנה למסור את נפשה למען עם ישראל, "כאשר אבדתי אבדתי", היא המשלימה את התהליך. האדם שמבין את המשימה שלו בתוך הסיפור הגדול, שמוכן לקחת חלק ואחריות, הוא שמוביל בגלוי את הדברים. בלי אסתר לא היינו ניצלים. כך הולכים במגילה יד ביד ההשגחה הנסתרת עם מעשה האדם הגלויים; האמונה בסיפור הגדול עם ההבנה של חשיבות הפרטים הקטנים.
אולי משום כך מצוות הפורים הן מחד גיסא קריאת המגילה, המספרת את הסיפור; המשתה, בו אנחנו כביכול משתתפים בעצמנו במשתה אחשוורוש ובמשתה אסתר כשותפים פסיביים; אבל גם ובעיקר משלוח מנות ומתנות לאביונים, בהם אנו רואים את התפקיד שלנו בתוך הסיפור הגדול, להרבות טוב בין אדם לרעהו. ואי אפשר לזה בלא זה.
