המאמר הבא מבקש לקרוא תיגר על שתי גישות הנפוצות היום ביהדות. הראשונה היא העמדה ששכחה את הרמב"ם. עמדה החושבת שיהדות ותבונה שכלית הן צרות זו לזו, ושכל ניסיון לנסח את תורתנו בשפת ההיגיון הוא מהלך חיצוני-מערבי. הגישה השנייה היא הגישה השכלתנית היהודית המזהה את הניסיון לנסח יהדות תבונית עם עולמות הדעת היהודיים המערב־אירופיים והאמריקאים. בין שני הקטבים האלה ניצב מאמרנו, המבקש לתאר את נפלאות התבונה שפרחה ביהדות תימן. אמור מעתה: כל המבקש להעמיק בשפת הדעת התורנית ילך לו לשאול בתורת של בני תימן בכלל, ובתורת בני משפחת קאפח בפרט.
יהדות תימן היא אחת הייחודיות שבעדות ישראל. מנהגיה מיוחדים וחלקם קדום ביותר. שירתה ונעימותיה המתנגנים בשמחה ובדבקות, המבטא הקדום מאוד שבפי בניה ואפילו מאכליה – שומרים על הוד קדומים. דבקותה בתורת הרמב"ם הוא מן המפורסמות. מאמרי יעסוק בשתי דמויות ייחודיות – סבא ונכד: מארי יחיא אלקאפח ומארי יוסף קאפח – שכל הנפגש עמהן זוכה להיכרות מעמיקה עם דמותו הגדולה של הרמב"ם, ועומד על גישתם השכלתנית הנוקבת. נדמה כי עמדתם יכולה לספק כר נרחב לגישות התרות אחר יהדות שכלתנית ותבונית.
מארי יחיא אלקאפח (1850–1931) היה גאון בתורה ואדם מעמיק, אשר ביקש להחזיר את יהדות תימן למנהגיה הקדומים ולפסיקת התלמוד והרמב"ם. הוא עסק רבות באיסוף כתבי יד ובהעתקתם של כתבי ראשונים. תלמידיו כונו "דרדעים" מלשון "דור דעה", והם ביקשו להעמיד תפיסה רציונלית ולדחות את התפיסות הקבליות שקנו להן אחיזה בתימן. מארי יחיא איש תקיף היה, וסבר שספר הזוהר הוא זר לרוח היהדות ושהוא מזויף, ובכך עורר פולמוס חריף שהדיו הגיעו עד ארץ ישראל ולחליפת מכתבים עם הרב קוק, שכיבדוֹ מאוד. את גישתו הנוקבת פרסם בספרו מלחמות ה' (יצא בשנת תרצ"א) ושם קבע כי הקבלה והזוהר הם בבחינת עבודה זרה בשיתוף ושחכמי ישראל לאורך הדורות, ובכלל זה רשב"י בתלמוד, הציעו עמדות שונות מהכתוב בספר הזוהר. הספר, שנכתב בסגנון חריף עד מאוד, גרר תגובות קשות כולל פרסום ספר חריף לא פחות שיצא נגדו בשנת תרצ"ח בשם אמונת ה' על ידי קבוצה שכינתה עצמה "עיקשים".
נכדו, מארי יוסף קאפח (1917–2000) היה פוסק ודיין בבית הדין הגדול, הוגה דעות ומתרגם ספרות הראשונים. עלה לארץ בשנת 1943 למד בישיבת מרכז הרב ובמכון הארי פישל, ושימש כדיין בירושלים ובהמשך בבית הדין הרבני הגדול וחבר מועצת הרבנות הראשית. הוא שימש נשיא הקהילה התימנית, ופעל רבות לשימור מסורות תימן. מארי הושפע רבות מסבו ושאב ממנו אהבה עזה לתורת רס"ג והרמב"ם ואף את הגישה הרציונלית – המתרחקת מכל סממן של מיסטיקה ואמונות טפלות. מארי יוסף קאפח סבל אישית מהמחלוקת בין הדרדעים לעיקשים בתימן. בהגיעו ארצה ביקש להשכיחה, כמעט ולא כתב על אודותיה והצטער מאוד מכל ביטוי של פלגנות בקרב בני העדה.
מפעלו התורני של הרב יוסף קאפח כלל תרגום וההדרה של עשרות ספרים של ראשוני ספרד (אמונות ודעות לרס"ג, ספר הכוזרי, חובת הלבבות ועוד). מפעלו הגדול היה תורת הרמב"ם: תרגום כל כתביו שנכתבו בערבית, ובראשם פירוש המשנה – על תרגום זה קיבל הרב קאפח את פרס ישראל לספרות תורנית; ובעיקר ההדרת משנה תורה ופירושו, תוך שהוא מתמודד עם שלוש מאות פרשנים של החיבור. פירושו זה הצטיין בבהירות ובעמקות. כל כתביו מצטיינים בלשון עשירה וגבוהה ועם זאת מדויקת להפליא.
רבות השמיע באוזני תלמידיו שפרשנות בלתי נכונה לדברי הרמב"ם נסמכת לעיתים על נוסח משובש במשנה תורה (כתבי היד התימניים לחיבורי הרמב"ם נחשבים למשובחים ביותר בעולם המחקר) או על תפיסת עולם הרחוקה משבילי חשיבתו של הרמב"ם. את הרמב"ם, כך טען, יש ללמוד כמכלול אחד, וכשמבקשים לרדת לסוף דעתו חייבים לקחת בחשבון את כל כתביו והתבטאויותיו. לדידו, לא ניתן להבין את דבריו לאשורם מבלי להכיר היטב את מורה נבוכים, את פירוש המשנה, ואת שלל איגרותיו. עבור רבים מפרשני הרמב"ם האחרונים היו ספרים אלו כ"ספר החתום" מסיבות שונות, ולכן לדעתו חלקם היו רחוקים משבילי חשיבתו של הרמב"ם, והוא קונן והעיר על כך לא מעט.
בעקבותיו, דרש מתלמידיו ללמוד מתוך דיוק וביקורתיות ולא אחת כתב לשואלו דבר: "אנא למד בעיון". פעם הוזמן לכנס על תורת הרמב"ם בטבריה ופתח בהערה עוקצנית עבור מארגני הטקס ששילבו בהזמנה הדפס של "חמסה", שהיא בעיניו אמונה טפלה המרחיקה אותנו מעבודת ה' (הרמב"ם הסתייג מקמעות בכמה מקומות, למשל: הלכות מזוזה ה, ד).
הסיפור הבא ימחיש היטב את עמדתו:
פעם שאל אותו אדם אחד כיצד יש לציין את יום אזכרת המת, ועד כמה יש לקיים את האזכרה ברוב עם. השיב שהוא נוהג כמנהג הרמב"ם. הלך השואל, חיפש ובדק ולא מצא התייחסות של הרמב"ם לסוגיה זו. חזר אל הרב וטען כנגדו: "הרמב"ם לא כתב שיש לציין יארצייאט". השיב לו הרב קאפח "אכן כן. וכך אני נוהג".
מארי יוסף מן השנונים היה, וביקש להביע מורת רוח ממנהגי היארצייט הרווחים בעם ישראל בהיתלותו בדברי הרמב"ם שהסתייג מהעיסוק הרב באזכרת המתים. אין הוא משיב לשואל באופן ישיר אלא מתחכם ושולחו לעיין בספרו של הנשר הגדול. משנה תורה הוא כידוע מן הספרים המקיפים ביותר הכולל פסיקת הלכה בכל מרחבי החיים היהודים. משחיפש השואל, נוכח לגלות שהרמב"ם לא התייחס כלל למנהגי היארצייט, אך זוהי בעצם התשובה – אין בספרו מנהגים לזכרון המתים ועל כן אין עניין בטקסים מעין אלו. העדר אזכורם של מנהגים מאוחרים אלו במשנה תורה היא ההוכחה הטובה ביותר שהרמב"ם לא ראה בהם מנהג הראוי לבוא בשערי ההלכה.
סיפורנו מבטא לא רק את דבקותו של הרב יוסף קאפח ברמב"ם אלא גם את נהייתו אחר עולם דתי רציונליסטי אשר נמנע ממתן חשיבות יתרה למוות ולאירועי זיכרון ועלייה לקברים (וכבר כתב הרמב"ם שאין מבקרים בבית הקברות – הלכות אבלות ד, ד). העובדה שמנהג היארצייט הכולל עליה לקבר פשט בעם ישראל בקרב ההמון ואף תלמידי חכמים גדולים תמכו בו, לא הייתה בעיניו עניין שיש להתחשב בו. את ההלכה התלמודית המשתקפת בפסיקות הרמב"ם יש ללמוד, לדעתו, בטהרתה ולהימנע מלערב בה מנהגים שניתוספו לה במרוצת הדורות, מנהגים שצמחו לעיתים מחמת חולשת ההמון ושיש בהם כדי לטשטש את תפיסתם של חז"ל והכוונתם החינוכית (במקרה זה – להרחיק את פולחן המתים שעלול להביא לידי איסורים והשקפות נפסדות). סיפור זה לא על עצמו יצא ללמד – אלא על הכלל כולו.
עמדה רציונלית נוקבת שכזו מצויה גם בסיפור על סבו הגדול, מארי יחיא אלקאפח:
מנהג היה בתימן "סַיִר אַלדַם" (שפך הדם), שכל הבונה בית חדש או מי שלקה במחלה קשה, שוחט בהמה ומחלק את בשרה לעניים כדי שתהיה חליפין וכפרה. זאת מתוך אמונה שיש שדים השוכנים בבית והם יזיקו לבני הבית עד שלא ירצו אותם. בצעירותו למדו בישיבה את המשנה במסכת חולין (ב, ח): "השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות – שחיטתו פסולה". רבי יחיא ביקש לבטל את מנהג שפך הדם בטענה שזוהי עבודה זרה, וכתוצאה מכך התפתח ויכוח סוער. מצדדי המנהג טענו, "מנהג אבותינו הוא, וכיצד נייחס להם טעות?" ומארי קאפח השיב בצטטו את הרמב"ם: "שאין מנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור את המותר" (הלכות שביתת עשור ג, ג). הוויכוח התלהט וראש הישיבה, הרב קורח, תמך בדעת רבי יחיא ולבסוף אף שוכנעו כולם בצדקתו, אלא שנמנו וגמרו שלא לערער על מעשה ההמון בטענה ש"מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין".
התנגדותו של מארי יחיא לכל תפיסה מיסטית הביאה אותו להתעמת עם חבריו ביחס למנהג "סַיִר אַלדַם" (שפך הדם). המעניין בסיפור הוא הקושי לעמוד בדרישתו הנוקבת לזיכוך היהדות. בתחילה ביקש לבטל את מנהג שפך הדם בטענה שזוהי עבודה זרה, וחבריו התווכחו אתו: הם אחזו במנהג אבותיהם והוא בדברי המשנה ובדברי המורה הגדול – הרמב"ם. לאחר דיון סוער הצליח לשכנע בצדקת דבריו את ראש הישיבה מארי חיים קורח, ולבסוף את החבורה כולה. אולם לבסוף נטתה הכף לדחות את דבריו בטענה ש"מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין" (שבת קמח ע"ב).
סיפור זה לא רק חושף את מלחמתו העיקשת של מארי יחיא באמונות נפסדות ואסורות (לתיאור נרחב של מלחמתו זו ראו פרק שלם שהוקדש לכך בספרו של מארי יוסף, הליכות תימן) אלא גם את המורכבות בהעמדת ההלכה "על טהרתה" שעה שההמון אינו מסוגל להתמודד עם עמדה תובענית שאינה מתפשרת עם תפיסות המוניות. עם זאת מארי יחיא לא לחם כנגד כל מנהג עממי. כך למשל בהיותו רב ראשי של תימן לא אסר את נוהג מריחת החינה על ידיה הכלה וחברותיה, אף כי יוחסו לצמח זה "סגולות" שלא לרוח הרמב"ם. זאת משום שמדובר במנהג עתיק שטעמו היה ראוי בעיניו, ואילו הסגולות שדבקו בו במרוצת הדורות באו מן החוץ כנראה בהשפעה מוסלמית מאוחרת.
כך ביקשו הסב והנכד לצעוד בעקבות הנשר הגדול ולהציב עמדה נוקבת וחריפה המקרבת את האדם התבוני אל התורה. נדמה כי מקומם של הרבנים קאפח בהיכלי המחשבה היהודית בימינו חסר, ונדרשת תשומת לב לתורתם במסגרת עיצוב עולם רוחני והלכתי שכלתני.
