אחד הנושאים המרכזיים במסכת ראש השנה הוא קידוש החודש על ידי בית הדין. הסוגיות התעמקו בשאלות רבות ומגוונות סביב נושא זה, כדוגמת כשרות העדים וחקירתם, הדרכים להודיע לעם ישראל מתי ראש חודש, האם בית הדין הם אוטונומיים להחליט האם החודש יהיה חסר או מלא או שהכול תלוי בשאלה האובייקטיבית של ראיית המולד, וכן הלאה והלאה.
הנושא שלא פותח במסכת הוא המעבר מקידוש החודש על פי ראיה לקידוש החודש על פי החשבון וקביעת הלוח שאנו משתמשים בו. הרמב"ם (הלכות קידוש החודש ה, ג) מתארך שינוי זה לתקופת אביי ורבא:
ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה, מסוף חכמי תלמוד בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע. אבל בימי חכמי משנה וכן בימי חכמי תלמוד עד ימי אביי ורבא – על קביעת ארץ ישראל היו סומכין.
ואכן ניתן להוכיח את התיארוך הזה, שכן מחד אנו שומעים שבימי רב נחמן ורבא פעמיים עיברו את חודש אלול בארץ ישראל ורוב הקהילה הבבלית (למעט רבא) טעתה, וקיימה את יום הכיפורים ביום הלא נכון:
רבא הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי, זימנא חדא אשתכח כוותיה.
רב נחמן יתיב בתעניתא כוליה יומי דכיפורי. לאורתא אתא ההוא גברא, אמר ליה: למחר יומא רבה במערבא... (ראש השנה דף כא ע"א)
הגמרא מספרת כי רבא היה רגיל להתענות יומיים עבור יום הכיפורים, מספק שמא יעברו את חודש אלול בארץ ישראל והוא לא ידע על כך, ולא יתענה בתאריך הנכון. פעם אחת קרה שהוא אכן צדק, ועיברו את חודש אלול בארץ ישראל, ויום הכיפורים היה יום מאוחר יותר, כלומר הבבלים התענו באותה השנה בט' בתשרי במקום בי'. הגמרא מוסיפה ומספרת על פעם אחת שרב נחמן צם במהלך כל יום הכיפורים, ובערב בא אדם ואמר לו שבארץ ישראל מחר יום הכיפורים.
מאידך, במקומות אחרים בגמרא אנחנו מוצאים כי בתקופת אביי כבר נשאלה השאלה מדוע לשמור בחוץ לארץ יומיים יום טוב, הרי כולנו משתמשים בלוח הקבוע ואין ספק מתי הוא היום טוב:
והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי? – משום דשלחו מתם: הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי. (ביצה ד ע"ב)
אמר ליה רב ספרא לרבי אבא: כגון אנן; דידעינן בקביעא דירחא ביישוב לא עבידנא [מלאכה ביום טוב שני] – מפני שינוי המחלוקת. במדבר מאי? – אמר ליה, הכי אמר רב אמי: ביישוב – אסור, במדבר – מותר. (פסחים נא ע"ב)
בהלכה שהובאה לעיל, תלה הרמב"ם את השינוי בכך ש"חרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע", ולכן לא היה מי שיקדש את החודש על פי הראיה. על כן לא היה מנוס מלעבור לצורה אחרת של קידוש החודש, לפי החשבון, שלדעת הרמב"ם אף צורה זו ניתנה למשה בסיני (ראו רמב"ם שם הלכה ב).
אך מה שכלל לא קיבל מענה בתלמוד היא השאלה מה בדיוק מקדש את החודש. הרי המשנה אמרה במפורש שכל עוד בית הדין לא אמרו במפורש שיום זה הוא ראש חודש, החודש אינו מתחיל, ורק למחרת יהיה ראש חודש:
ראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר (משנה ראש השנה ג, א).
כלומר, לפי המשנה אם בית הדין אינם מקדשים את החודש ביום השלושים בחודש, אוטומטית החודש החולף יהיה מעובר (כלומר בן 30 יום ולא 29), וראש חודש יהיה למחרת.
אם, כדברי הרמב"ם, אין בית דין קבוע, לכאורה לפי המשנה כל חודש היה צריך להיות של שלושים יום! זה כמובן בלתי אפשרי כי אם כל החודשים היו בני שלושים יום הם היו מתנתקים לגמרי ממחזור מולד הלבנה. מאידך, אפשר היה להציע שמרגע שהחודשים מתקדשים על פי החשבון, אין כל צורך ברגע מסוים שבו מקדשים את החודש. למרות זאת, הן הרמב"ם והן הרמב"ן לא הלכו בכיוון זה.
הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (עשה קמג) מציע:
אבל מרפא הקושי הגדול הזה הוא שר' הלל הנשיא, בנו שלרבי יהודה הנשיא, שתקן חשבון העבור, הוא קִדש חדשים ועִבּר שנים הראויין להתעבר לפי מניינו, עד שיבוא אליהו ז"ל ונחזור לקדושנו על פי הראייה בבית דין בבית הגדול והקדוש אמן במהרה בימינו יהיה. שהוא זכור לטוב ראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד הסמיכה כמו שנתבטלו דיני קנסות וכל דבר שצריך מומחין, ועמד ותִקן החשבון וקִדש ועִבר בו חדשים ושנים עד שיבנה בית המקדש ולפיכך הוא שבטלה הראייה אצלנו לפי שאין לנו בית דין הראויין לקבל העדות ולקדש על פיהם.
לדעת הרמב"ן, היום איננו מקדשים את החודשים, אלא אנו נסמכים על כך שהלל נשיאה, לפני 1800 שנה, קידש עבורנו את החודשים. הרמב"ן מניח שצריך בית דין עם הסמכה כדי לקדש את החודש, ועל כן אנו חייבים להיות ניזונים מבית הדין האחרון שתפקד – בית דינו של הלל.
הרמב"ם (קידוש החודש ה, יג) לעומתו מציע רעיון אחר לגמרי. לדבריו, אכן החודש מתקדש גם בתקופתנו אנו:
זה שאנו מחשבין בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו ואומרין שראש חדש יום פלוני ויום טוב ביום פלוני, לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין, שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחוצה לארץ, ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם, וזה שאנו מחשבין לגלות הדבר בלבד הוא, כיון שאנו יודעין שעל חשבון זה הן סומכין אנו מחשבין לידע יום שקבעו בו בני ארץ ישראל איזה יום הוא, ובקביעת בני ארץ ישראל אותו הוא שיהיה ראש חדש או יום טוב, לא מפני חשבון שאנו מחשבין.
לדבריו, העם היושב בציון הוא תחליף לבית הדין הגדול בעל ההסמכה, והוא מקדש את החודש, וכל יהדות העולם ניזונה מקידוש החודש של היהודים בארץ ישראל. אמנם אין להם סמכות לעבר את החודש בשל צרכים שמחוץ לחשבון, אך בכל זאת החשבון שהם עושים והקביעה לאור חשבון זה הוא מה שגורם לחודש להתקדש.
בספר המצוות (עשה קנג) אומר הרמב"ם דברים דומים, ומסיק מכך מסקנה נוספת:
ואני אוסיף לך באור. אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים. לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו. "כי מציון תצא תורה ודבר י"י מירושלים". וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שאמרנוהו ביאור אין ספק בו.
הרמב"ם קובע שכיון שללא יהודים בארץ ישראל אין קידוש החודש, וכיון שהקב"ה הבטיח שהסימנים של הזהות היהודית יתמידו לעד, על כן יש הבטחה אלוקית שתמיד יהיה יישוב יהודי מסוים בארץ ישראל המהווה את התחליף לבית הדין המוסמך. ובעצם יש כאן הבטחה לא רק להתמדה של היישוב היהודי, אלא הבטחה שתמיד קול התורה ישמע בארצנו.
בקצירת האומר אזכיר שרעיון זה נמצא בבסיס הלכה אחרת. תהליך ההסמכה הנורמטיבי עובר מרב מוסמך לתלמיד שהוא מעניק לו הסמכה. כך ממשה רבנו שסמך את יהושע להנהגה (במדבר כז, כג) וכך הלאה מדור לדור. לדאבוננו שרשרת זו נקטעה ואין מי שיש לו "הסמכה" שיכול לסמוך את תלמידיו. בהלכה מאוד מפתיעה הרמב"ם קובע שאם כל החכמים בארץ ישראל, על אף שאין להם הסמכה, יצביעו על אדם אחד, הוא ייחשב סמוך ויוכל להניע את המערכת מחדש. הרמב"ם מזכיר זאת בכמה מקומות, בין השאר בהלכות סנהדרין (ד, יא):
נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע.
אמנם יש הבדל בין דין זה התלוי בחכמים שבארץ ישראל להלכה בקידוש החודש התלויה ביהודים שבארץ ישראל, אך חוט של קדושת הארץ מקשר ביניהם, בכך שיש מעמד שונה לאלו היושבים בציון מאשר לאחיהם שבגולה.
חשוב להדגיש שרעיון זה של קדושת הארץ אינו מתמקד בקדושה המאפיינת את הקרקע, כפי שאנו מוצאים אצל פרשנים רבים הדנים במצוות התלויות בארץ. מדובר בקדושה מסוג אחר, היוצרת מעמד וסמכות מיוחדים אצל האנשים המתגוררים בארץ. הרמב״ם רואה אפוא את בבואת קדושת הארץ ביושביה. אשא תפילה שאנו, היושבים בציון, אכן נהיה ראויים לאמון זה.
