יש מחלוקת ראשונים לגבי נוסח הברכה על השופר. לפי הרמב"ם צריך לברך 'לשמוע קול שופר'. באחת מתשובותיו (שו"ת הרמב"ם קמב) הוא צועד בעקבות רב האיי גאון, ומתנצח עם תפיסות שסוברות שיש לברך 'על תקיעת שופר'. ניכר בעליל שלרמב"ם חשוב להתעקש על הנוסח 'לשמוע', והוא אף מקשר זאת לתפיסתו שעיקר המצווה היא שמיעת הקול ולא עצם התקיעה; התקיעה היא משנית לעומת השמיעה.
לעומתו אומר רבנו תם "שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצוותה" (רא"ש ראש השנה ד, י). לעומת הרמב"ם שאומר שעיקר המצווה היא השמיעה, רבנו תם אומר שעיקר המצווה הוא התקיעה עצמה, ולכן זה צריך להיות נוסח הברכה.
על המחלוקת הזו יש קטע מקסים של ה'מנחת חינוך'. בשם אחרונים אחרים הוא אומר "דשניהם, הן שמיעה והן התקיעה, הוא המצווה, ואחד בלא חבירו לא מהני" (מנחת חינוך פינחס מצווה תה). לא ניכנס כאן לעומק דיונו בהשלכות על פרטי המצווה, אבל בכוליות המצווה מורכבת משני חלקים, גם לשמוע וגם לתקוע. כמו במצוות אחרות יש כאן מצווה בעשייה, בתקיעה, אבל יש גם מצווה ייחודית של שמיעה.
שני הצדדים האלה של המצווה מבטאים שני צדדים בעבודת השם. התקיעה היא ביטוי לצד של האקטיביות, לפיו עבודת השם היא לעשות, לפעול בעולם, לקיים מצוות. אתה חייב לעשות. אדם שאינו עושה, שאינו יכול לפעול בידיו, בגופו – חסר משהו בממד האנושי שלו. השמיעה לעומת זאת היא ביטוי של הצד הפסיבי, של היכולת להיות קשוב, לשמוע את הקול. יש איזה קול שמרחף בחלל, מישהו אחר שמשמיע את הקול, ואני פסיבי, קשוב לקול של האחר, לקול התורה, לקול האלוקי.
והחיבור בין שני הדברים – כפי שמחבר ה'מנחת חינוך' – יוצר עבודת השם שלמה. כך אנו מתחילים את השנה. השנה מתחילה ביכולת לתקוע ולשמוע גם יחד, ביכולת להיות הן אקטיבי והן פסיבי. תקיעת השופר המסמלת את הראשית מציגה עולם דתי שלם, עולם שיש בו גם את היכולת לשמוע וגם את היכולת לעשות. פעמים רבות הדתיות דוחפת אותנו לסוג של פסיביות, אך עולם שיש רק בו רק את הפסיביות הוא עולם חלקי. מהצד השני, עולם דתי שנמצא רק בממד העשייה וחסר את הפסיביות הוא גם עולם חסר. ובעבודת השם, פעמים רבות חלקיות משולה ללא־כלום.
[תודה רבה לשגב כהן (שילוב כד) על התמלול]
