"אף על פי כן נוע תנוע", אמר פעם גלילאו וכמעט ששילם על כך בחייו. היפוך התודעה שהציע גלילאו למדענים ולתיאולוגים בני זמנו היה גדול מדי, לא ייתכן שהארץ תנוע, לא ייתכן להניע, להזיז את תודעתם של בני האדם באופן כה קיצוני.
באחת מן השיחות שקיים ר' נחמן עם חסידיו לקראת חנוכה (שיחות הר"ן אות מ') נסבה השיחה על עניין המדע והמחקר, ועל צורת החשיבה הנוהגת בתחום זה. לצורך המאבק במחקר מגייס ר' נחמן חפץ מוכר מעולם הפולקלור – הדְרֵיידְל, ה'סביבון' כפי שייקרא כאן בעברית, כהכרעתו של בן יהודה (למרות הצעותיהם של ביאליק – 'כרכר', ושל מנדלי מוכר ספרים – 'חזרזר').
שיחתו של ר' נחמן פותחת בחומרת האיסור לעסוק בספרי המחקר, איסור שר' נחמן חזר עליו פעמים רבות בניסוחים שונים:
בענין ספרי המחקרים מבואר כבר אצלנו כמה פעמים שאסור לעסק בהם וצריך להרחיק מאד לבלי ללמד אותם ולבלי להביט בהם כלל. אפלו בספרי חקירות של גדולי ישראל... כי לא באלה חלק יעקב, כי אין לנו שיכות בהם. כי אנו מאמינים בו יתברך באמונה לבד בלי שום חקירה כי הוא יתברך ברא את העולם כולו ומקים את עולמו ועתיד לחדש את עולמו...
ר' נחמן אינו מתנגד רק לעיסוק בספרי חקירה חילוניים, שהחלו להיות נפוצים בזמנו, עם פרושׂ תקופת ההשכלה המודרנית. גם ספרים כמורה נבוכים, עקידת יצחק וספרי יסוד תורניים אחרים אסורים בעיון בשל ה'מחקר' שבהם. הבעיה במחקר על פי ר' נחמן היא, שספרים כאלו דרכם –
להקשות קושיות שנראין כקושיות גדולות והתירוץ חלוש מאד. ומי שרוצה לחקור יותר ולהקשות על התירוץ יכול להקשות ולא יועיל לו התירוץ. על כן אסור לעין בהם כלל.
הקושיות שבספרים אלו חזקות מדי, וכך נשאר האדם בספקות מטרידים. המאמין, על פי ר' נחמן, מוצג לכאורה כאדם ללא קושיות, כאדם בעל חשיבה יציבה וקבועה, ללא פקפוקים וספיקות. הנה למשל מקשים המחקרים –
מה זכה הכוכב להיות כוכב, או המזל להיות מזל. ומה חטאו הדברים השפלים שיהיו שפלים, כגון בהמות וחיות וכיוצא ומדוע לא היה בהיפך (ההיפך). וכן – מפני מה הראש ראש והרגל רגל, ומדוע לא יהיה בהיפך. וכיוצא בזה.
הקושיות על סדר הבריאה, על החוקיות המאפיינת את הקיום ואת הטבע מוצגת כפגם באמונה, כחולשה אנושית וכחטא. אולם עד מהרה הופך ר' נחמן את התמונה על פיה –
ובאמת דע כי כל העולם כולו הוא בחינת גלגל החוזר שקורין דריידיל. והכל חוזר חלילה ונתהפך – מאדם מלאך וממלאך אדם ומראש רגל ומרגל ראש, וכן שאר כל הדברים שבעולם כולם חוזרים חלילה ומתגלגלים ומתהפכים מזה לזה ומזה לזה מעליון לתחתון ומתחתון לעליון. כי באמת, בהשורש, הכל אחד.
הדריידל, הסביבון, משקף את יכולת ההתהפכות של הדברים – לא עוד מציאות נוקשה, חוקית וקבועה, אלא מציאות דינמית וניתנת לשינוי – הראש אינו חייב להיות בראש והרגל איננה חייבת להיות ברגל.
כאן ניתן לתהות – האם ר' נחמן מצדיק כאן את טענותיהם של המחקרים? הלא אם הראש אינו חייב להיות בראש הרי שנכונים היו ספקותיהם של המחקרים!
כדי להבין את ההבדל בין 'החשיבה הסביבונית' לצורת חשיבתם של החוקרים נחזור לטענה של ר' נחמן, לפני החוקרים בשאלותיהם מותירים את האדם במצב של קושייה. הבעיה בתפיסת עולמם של החוקרים אינה בעצם הספק העומד בבסיסה של החשיבה המחקרית, אלא בכך שהספק – מבחינתם – אינו פתיר. נקודת המוצא המדעית-אמפירית, נגדה יוצא כאן רבי נחמן, מניחה כי העולם ביסודו קבוע ובלתי ניתן לשינוי. תפקידו של האדם על פי תפיסה זו, אינו אלא להבין את העולם, למדוד אותו בכלי המדע והחשיבה הרציונלית, ולשאול מדוע הדבר כפי שהוא. בשל כך, כל שביכולתו של איש המדע הוא להבין את כללי הפעולה, אבל לא לערער על עצם קיומם. עבורו חוקי הטבע הם חוקים בלתי ניתנים לשינוי.
איש המחקר המדעי אינו מאמין בשינוי. הוא שואל 'מפני מה הראש ראש' אולם למעשה, אינו מאמין שהראש לא יכול להיות ראש. לעומתו, המאמין, שרואה כיצד 'בשורש כולו אחד', אינו רואה את ה'חוקיות' הטבעית לכאורה, כדבר יציב וקבוע. אמונתו הדתית מאפשרת לו להאמין ב'נס', כלומר בגמישות רבה יותר של עולם הטבע והתופעות הנגלות לפניו.
המאמין, אם כן, מוצג כאן כבעל חשיבה חופשית – וממילא מחשבה מפותחת ומתקדמת יותר משל החוקר-המדען. החוקיות הנוקשה וה'מרובעת' שהחוקר לכוד בתוכה באה לידי ביטוי באותן "קושיות בעלות תירוץ חלש". הקיבעון של החוקר מזוהה לפיכך עם העצבות והייאוש.
בניגוד לכך, המאמין מתאפיין בחשיבה דינאמית, אינסופית, המוצגת בצורתו של הסביבון. כידוע, הסביבון אמנם בנוי כקובייה מרובעת, אולם זוהי קובייה מסתובבת. קוביית המזל הזו מבטאת בתנועתה ובצורתה את האמונה ביכולתה של המציאות להשתנות – רגע אחד נמצאת הקופה כולה בידיו של שחקן זה והנה סיבוב ואחד וחסל, ה'עני' התעשר וה'עשיר' הפסיד את כל מטבעות השוקולד!
המאמין מוצג כאן כבעל כוח שאינו קיים בתודעתו של החוקר – היותו של המאמין מחובר לאינסוף, לכך שבשורש הכל אחד, הוא המסוגל להשתחרר מן הכללים הקבועים והמרובעים שמרכיבים לכאורה את המציאות, ו'לסובב' אותה על פיה. מבחינה פיזיקלית, הסביבון מסוגל לבצע את סיבובו בשל נקודת המרכז שלו, הציר הפנימי המאפשר לו לרקד וליפול בכל פעם על צדו האחר. ומכאן, שחשיבתו הגמישה של המאמין אינה 'סגורה' בפני הקושיות של המחקר, אלא בפני החשיבה המקובעת המשתקפת בקושיות אלו.
מכאן קצרה הדרך להתבוננות חדשה, אך מובנת מאיליה, על חג החנוכה. האמונה – כל אמונה – משמעה גמישות תודעה ואמונה בשינוי. אפילו אדם המאמין בהבלים גמורים או בקומוניזם, בודהיזם ואפילו בקבוצת כדורגל מסרב להאמין כי הצורה בה מתנהלת המציאות אינה נתונה לשינוי. החוקיות הקבועה לכאורה אינה נתפסת בעיניו ככלל מחייב. על אחת כמה וכמה שהדבר נכון באמונת אמת.
באותו האופן מגלם חג החנוכה את חג היפוך התודעה – רבים ביד מעטים, גיבורים ביד חלשים. איננו חוגגים את 'הנצחון', ההישגים הצבאיים והשלטוניים (שכבר בזמנם עלובים היו ומוטלים בספק), או את 'הניסים אשר חוללו המכבים'. אנו חוגגים את השינוי עצמו, את ההפתעה, את יכולתו של העולם להתהפך ולהסתובב, ואת יכולתם של המאמינים להחזיק בכך, ולהמשיך לקוות.
התקווה איננה רק ציפייה לגאולה מן השמים ולחידוש פני האדמה על ידי התגלות ישירה של השם בעולם. מי שמסובב את הסביבון הוא הלא האדם עצמו. אתה הוא השולח את ידך אל העולם והופך אותו על פניו. האמונה בשינוי משמעה אמונה בעצמך!
