- פורסם בכתב העת סגולה, גיליון 90, כסלו תשע"ח. לקריאה כקובץ PDF
המלחמה מעוררת
הדיה של מלחמת רוסיה יפן הגיעו עד לחדרו הקטן של הרב כַלְפוֹן משה הכהן באי ג'רבה שמול חופי תוניסיה. המלחמה, שפרצה ב־1904, התנהלה אמנם בקצהו השני של העולם, אך עיניו של רבי כלפון – פוסק הלכה ומנהיג של קהילה קטנה ואדוקה בשמירת התורה והמצוות – היו נשואות לתיקון עולם במובן הרחב ביותר. יפן ורוסיה נאבקו על שטחים באזור סין ועל השליטה בקוריאה. זו הייתה אחת המלחמות הראשונות בעידן המודרני, ונעשה בה שימוש נרחב במכונות ירייה ובארטילריה מדויקת שגרמו לאלפי הרוגים בשדה הקרב. לבו של רבי כלפון כאב על ההרוגים הרבים. רוב האנשים בסביבתו, יהודים ומוסלמים כאחד, לא שמעו כלל על המלחמה שאירעה במקום מרוחק כל כך, או ששמעו והתעלמו, אך את רבי כלפון עוררה המלחמה להרהורים בשאלות תאולוגיות ומוסריות. הוא הגיע למסקנה שתורת ישראל אינה מסתפקת בגאולת ישראל אלא מבקשת לבנות עולם שלם ומתוקן, ולפיכך יש לה עניין באנושות כולה.
רבי כלפון חלם על עולם ללא מלחמות, אך חזונו לא נשאר בעולמות הרוח השמימיים אלא ירד אל קרקע המציאות. הוא ניסח חזון קוסמופוליטי נרחב, וצייר בדמיונו מנגנונים ומוסדות שיכוננו שלום עולמי. הרעיונות הלכו והתפתחו בלבו לכדי חזון כוללני, אך רבי כלפון החל לפקפק בעצמו האם רב מג'רבה הרחוקה והנידחת – הנמצאת בקצה תחום שלטונה של האימפריה העות'מאנית – שאינו מעורה כלל בפוליטיקה העולמית יכול לומר דברי טעם, והאם יש ממש במחשבותיו. הוא גנז את החזון וחזר לעסוק בענייני הקהילה שאתגרים גדולים ניצבו לפתחה – המודרנה שהחלה לחדור לאזור והתנועה הציונית שהתעוררה לחיים.
עלייתו של מנהיג מקומי
באי ג'רבה חיה קהילה יהודית עתיקת יומין שלפי המסורת הגיעה לשם בימי שלמה המלך. תושבי האי הצליחו לשמר את המסורת באדיקות, ובתקופות שונות היו מוקד של תורה בצפון אפריקה, עד כדי כך שהיו שכינו את ג'רבה ירושלים דאפריקה. רבי כלפון משה הכהן הנהיג את הקהילה ביד רמה, היה רבה הראשי ושימש אב בית הדין שלה. הוא היה פוסק ודרשן מופלא וחיבר ספרים רבים בכל ענפי היהדות.
הרב כלפון משה נולד בי"ב בשבט תרל"ד (1874) לרב שלום ולתראכי הכהן, ונקרא משה על שם סבו הרב משה הכהן. גם אבי סבו, הרב שאול הכהן, היה רב ידוע ושימש אב בית הדין בג'רבה. ללידתו של רבי כלפון קדמו סכסוכים משפחתיים לא קלים. אמו ילדה תחילה שלוש בנות, ואביו שרצה גם בן ביקש לשאת אישה נוספת על אשתו. תראכי הפצירה בו שימתין שנה, ורק אם בתום השנה לא תלד בן יישא אישה שנייה, אך האב לא רצה לחכות. הוא השתדך בלי ידיעת אשתו עם אישה מהשכונה הדיג'ת – הרובע הקטן של ג'רבה. בליל חתונתו סיפר לאשתו שיש לו עניין לסדר בשכונה הדיג'ת ושיחזור רק למחרת. כשלא חזר בבוקר דאגה לו אשתו וחיכתה בפתח הבית. אחת השכנות שראתה אותה סיפרה לה את שאירע ובתגובה אמרה תראכי: "בעלי, איני מאחלת לו מיתה, רק עניות, וזו שתיווכה להכניס צרתי לביתי ולשרוף את לבי תמות בשרפה" (ר' כלפון משה הכהן, 'ברית כהונה השלם' א', תולדות חייו). ואכן, המשפחה המבוססת ירדה מנכסיה. תראכי הרתה באותה שנה שבה נשא בעלה אישה שנייה, והבן שנולד נקרא משה על שם אבי אביו, אך היא קראה לו כלפון כשם חיבה, והשם הזה דבק בו והוא הקפיד להקדימו לשמו הרשמי.
הנער כלפון נאלץ לסייע בפרנסת המשפחה ולמד תורה מתוך עוני. בהיותו בן 17 מונה אביו לאב בית הדין בעיר זרזיס, ולכלפון הצעיר הוצע לשמש שוחט בעיר. הוא למד את דיני השחיטה במהירות ושימש שוחט, אך עקב תנאי העבודה הקשים חלה בקדחת וראייתו נפגעה.
בזרזיס למד תורה מאביו ובהמשך למד גם מרבי יוסף ברבי שהיה לימים רבה הראשי של תוניסיה. בגיל 21 נישא לבת דודו מסיעדה ונולדו להם שבעה ילדים. כבר בגיל 25 הוזמן לשמש דיין בג'רבה, אך הוא דחה את ההצעה משום שרצה להחמיר על עצמו כדעת רמב"ם שלא ליהנות מכספי הציבור ולא להתפרנס מלימוד תורה. הוצע לו גם לשמש ברבנות בקהילות מוכנין ובג'ה תמורת שכר רב, אך רבי כלפון התמיד בסירובו. כשנפטר הרב משה זקן מאזוז שהיה רבה של ג'רבה התעצמו הלחצים על רבי כלפון למלא את מקומו ולבסוף ב־1917 הסכים להתמנות לדיין בתנאי שיחשיבו אותו לשלישי בהרכב. אך למרות ההגדרה הרשמית הוא הפך עד מהרה לדמות המרכזית בהרכב ומונה לאב בית הדין.
סיפורים רבים מתארים את האופן שבו הנהיג את קהילתו, והם מלמדים על ההחמרה הגדולה שנטל על עצמו בעניינים חברתיים. פעם אחת הבחינו מקורביו שהתחיל לקנות בחנויות של ערבים בשוק במקום אצל עמיתיהם היהודים. כששאלו אותו לפשר התנהגותו החדשה התברר כי הוא הבחין שהיהודים עשו לו הנחות מפאת מעמדו והוא ביקש להימנע מכך, ואף החזיר למוכרים את ההפרשים.
סיפור אחר התרחש בימי מלחמת העולם השנייה. רבי כלפון הקפיד לאכול בפסח רק מצה שמורה. לשם כך הוא נהג לקנות בכסף מלא שק קמח מחיטה שנשמרה מפני רטיבות מרגע הקציר. בזמן מלחמת העולם השנייה הונהג באי קיצוב חריף של מזון ולא היה בידו להשיג קמח למצה שמורה. לקראת פסח פנה רבי כלפון לסוחר מזון, והלה הבטיח לו כי ישיג עבורו את הקמח. הרב שאל אותו אם יוכל להשיג קמח כזה עבור כל בני הקהילה שירצו בכך, והסוחר השיב שהדבר בלתי אפשרי. בתגובה הודיע רבי כלפון כי אם אי אפשר לדאוג למצה שמורה עבור כל מי שחפץ בכך בקהילה, גם הוא יאכל באותה שנה מצה רגילה.
הנהגתו של רבי כלפון הטביעה חותם בג'רבה. הוא שינה את שיטת הלימוד לתלמידים המתקדמים שמהם הוכשרו רבנים באי, ומהפכה לימודית זו השפיעה רבות על ג'רבה ועל תוניסיה כולה. עד אז עסקו תלמידי החכמים בעיקר בלימוד מעמיק של התלמוד על דרך העיון וההמשגה המכונה 'העיון התוניסאי', וניסחו את העקרונות המשפטיים והערכיים שעלו מהסוגיה התלמודית. רבי כלפון דחף ללימוד נרחב של פסיקת הלכה המכונה לימוד 'אליבא דהלכתא' – לימוד התלמוד מתוך כוונה לגזור ממנו השלכות הלכתיות.
רבי כלפון לימד את הכללים לפסיקת ההלכה באופן שיטתי ויסודי, ובדרך מקורית שחיברה בין לימוד לבין שותפות במעשה ההנהגה והעבירה לתלמידיו את האחריות. בכל שבת הוא הציג בעיה הלכתית חדשה, ותלמידיו עמלו עליה במהלך השבוע ואף כתבו לה תשובה הלכתית. בשבת הבאה דנו התלמידים בסוגיה בחבורה, והרב בחן את התשובות שכתבו. הוא העלה באופן הדרגתי את מורכבות השאלות וצמצם את המידע שמסר לתלמידיו מראש, במטרה שיפתחו את היכולת לברר את השאלה מכל צדדיה ולהכריע נכון. דרכו אכן צלחה והוא העמיד שדרה של פוסקים חשובים, ובראשם הרב רחמים חי חויתה הכהן שהמשיך ללמד את תלמידיו באותה שיטה. לנוכח הפריחה התורנית באי, ולנוכח המשבר הרוחני העמוק בקרב היהודים בתוניסיה, נטלה ג'רבה את הבכורה והפכה לגורם רב השפעה במרחב.
קהילת ג'רבה נודעה בהקפדתה על ההלכה, ואדיקות זו עמדה גם בפני האתגרים שזימנה התקופה המודרנית, כולל ניסיונות של משכילים מצרפת להנחיל את ההשכלה האירופית ליהודים בעולם כולו באמצעות רשת החינוך אליאנס – כל ישראל חברים, ובקיצור כי"ח. במהלך המאה ה־19 הוקמו ברחבי תוניסיה בתי ספר של כי"ח לבנים ולבנות, ומספר התלמידים בהם גדל בהתמדה, אולם החינוך המודרני הוביל להתרחקות מהמסורת. רבנים חשובים בתוניסיה, ובהם גם רבה הראשי הרב ישראל זיתון, תמכו בכי"ח, אך רבני ג'רבה, ובראשם רבי כלפון, שמרו באדיקות על החינוך התורני המסורתי והתנגדו לניסיונות להקים בית ספר של כי"ח באי. גם כאשר הרב הראשי של תוניסיה פנה אל רבי כלפון ועודד אותו לתמוך בכי"ח רבי כלפון השיב בשלילה. בית הספר הוקם לבסוף, אך מרבית התושבים נשמעו לאיסור הרבני ומספר התלמידים בבית הספר היה קטן.
התנגדותו של רבי כלפון לבתי הספר של כי"ח שלימדו בצרפתית לא נבעה מהתנגדות לחידושים באשר הם. יחסו לתנועה הציונית שהחלה להתעורר בתקופתו היה אוהד למדי והוא אימץ אותה בהתלהבות. בספרו 'מטה משה' הוא תיאר את הרצל בלשון נמלצת:
החלה רוח ה' לפעם בלב איש גיבור חיל ורב פעלים מאחינו בית ישראל הרצל שמו … והיה רם המעלה, בעל המידות נשגבות, וייתן אל לבבו להטיב לעם ישראל ('מסורת בעידן המודרני – חכמים ספרדים בדורות האחרונים' בעריכת יצחק שוראקי, עמ' 125).
ב־1919 היה ממקימי התנועה הציונית 'עטרת ציון' שעמדה בקשר עם מוסדות התנועה הציונית, ועיתונים עבריים כמו 'הלבנון', 'המגיד', 'הצפירה' ו'חבצלת' נקראו באי. ב־1920, לאחר ועידת סן רמו שבה אושררה הצהרת בלפור על ידי חבר הלאומים, נשא דרשה וקבע שמדובר באתחלתא דגאולה, תחילתה של הגאולה:
ומעתה אין ספק כי זהו ראשית והתחלת הגאולה, וראוי לכל איש ישראלי לתת אלפי תודות לו ברוך הוא על הגאולה ועל התשועה, כי פקד ה' את עמו והוציאנו משעבוד לגאולה ('מטה משה', עמ' מח).
רבי כלפון עודד עלייה לארץ ואף דאג לתמיכת הקהילה במבקשים לעלות, קרא לקניית קרקעות בארץ ופעל לתחיית השפה העברית. לימים, עם הקמת המדינה, התקין כי בג'רבה יחגגו את יום העצמאות במשך שלושה ימים. תלמידו וממשיך דרכו, הרב רחמים חי חויתה הכהן, לא הסכים עם רבו בעניין זה ונודע בהתנגדותו לציונות. רבי כלפון תמך בציונות על אף שהיה מודע לכך שפעיליה המרכזיים לא היו שומרי מצוות. למרות שהוא עצמו התנגד להכנסת לימודי חול לתכנית הלימודים ולמודרניזציה שביקשה תנועת כי"ח להנהיג, הרי שחשיבות בניין הארץ התגברה בעיניו על חיסרון זה:
בימינו אלה רבים מאחינו בית ישראל, אף כי לא גדלו על ברכי היהדות, התורה והמצווה, וכתינוק הנשבה בין הגוים הם נדונים. על כל פנים, התעורר בלבבם רגש לאומי לאהבת קיום האומה הישראלית והתמדתה להיותה אומה נבדלת מן האומות אשר בתבל ('גאולת משה', בתוך 'זכות משה', עמ' 39־40).
החזון שב ומתעורר
עברו 15 שנה מאז שהגה רבי כלפון בינו לבין עצמו בתיקון העולם, מלחמת העולם הראשונה הסתיימה והפוליטיקה העולמית השתנתה מקצה לקצה: האימפריה העות'מאנית קרסה, העולם חולק מחדש בין מדינות ההסכמה, ובארץ ישראל הוקם המנדט הבריטי שאחד מיעדיו היה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. לנוכח מיליוני ההרוגים במלחמה החלה התארגנות פוליטית בינלאומית בניסיון להסדיר בדרכי שלום את המתחים בין המדינות, והתוצאה הייתה הקמת חבר הלאומים.
לידיו של רבי כלפון הגיע עיתון ערבי שבו מצא להפתעתו הרבה רעיונות מדיניים הזהים לרעיונות שעליהם כתב כבר ב־1905. מכאן ואילך הוא החל לפרסם את רעיונותיו הקוסמופוליטיים. באחת מדרשותיו תיאר רבי כלפון את התהליך שעבר:
מעת אשר החלה המלחמה הרוסית יפנית מזה כמה וכמה שנים התנוסס בקרבי רעיונות לתקנות העולם והזכרתי על גיליונות את אשר הגה והרה לבבי, ולא יכולתי לחוות את דעי ברבים רק לאנשים בודדים … כי זחלתי ואירא לדבר בדברים העומדים ברומו של עולם, ואנכי לא למדתי חכמה ולא הכרתי נתיבי ושבילי הממלכות וחוקותיהם. אז הנחתי את עטי מידי, ואחרי עבור איזה שנים ראיתי בעיתון 'אלצאבח' בשם אחד מאדירי התבל שכתב כמעט קרוב אל התכונה אשר הרו הגיוני ורעיוני … ומה אמרתי לאסוף הכל בקונטרס מיוחד … ולדעתי אין דבר זה רשות אלא חובה ומצווה ('מסורת בעידן המודרני', עמ' 141).
בדרשות שנשא בשנים 1919־1921 הסביר רבי כלפון את הצורך לעסוק במשפט בינלאומי, ועם השנים אף ניסח הצעה מפורטת ומעשית להקמת ממשלה עולמית ולכינון משפט בינלאומי. הוא פיתח מנגנון לפתרון סכסוכים בדרכי שלום, וניסח תכנית מדינית מפורטת הכוללת עשרות סעיפים.
בין השאר קרא רבי כלפון להקמת ועד מדינות – רעיון שהתממש מאוחר יותר בארגון האומות המאוחדות – שיבחן את פעולת המדינות על פי טובתם של כלל בני האדם. הארגון שהגה היה אמור לכלול נציגים מכל המדינות שידונו בסוגיות השונות "והם עצמם יהיו לבית דין גדול כלליי ועולמיי" (שם, עמ' 143), יכריעו בסכסוכים בינלאומיים וימנעו שימוש בכוח "לבלתי השתמש באמצעות האלימות, הכוח והגבורה, רק על פי המשפט והצדק" (שם). הוא תמך בהקמת צבא בינלאומי שיטפל במדינות סוררות שיסרבו להישמע לארגון המדינות, וקרא להקמת ועד שיפעל בתחומי החינוך לסובלנות "אשר תהיה מטרתו להמציא בעולם אופני חינוך מוסריי לכל בני האדם, למען תסור כל משטמה, עוולה ותרמית". הוא קרא להקמת בנק מרכזי עולמי שחלק מרווחיו יופנה לסיוע לעניים ברחבי העולם. תפקיד ועד המדינות יהיה למנוע מעשי איבה בין מדינות ואנשים, והוא יֵשב כמובן במקומו הטבעי – בירושלים:
המדינה אשר יהיה בה הבית דין הגדול הנזכר לדעתי ראויה יותר ירושלים, כי שם שאיפה גדולה לכל העמים – לנו היהודים ולנוצרים ולישמעאלים. והיא עיר קדושה לכל העולם כמעט, וכן התנבא מאז ישעיה: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים" וגו'. וכן אמר: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה" וגו', ולכן היא היותר נאותה (שם, עמ' 146).
ניצוצות הגאולה והכפר הגלובלי
בדרשה שנשא בעניין הגאולה לאחר הצהרת בלפור מנה רבי כלפון עשרה סימנים לניצוצות הגאולה. במישור הלאומי הוא זיהה את ראשיתו של עידן הגאולה בהטבת מצבם האזרחי של היהודים בארצות המפותחות, בפוריותה של ארץ ישראל עם שיבת ציון, בתחיית השפה העברית, בקיבוץ גלויות, בהתפתחות היישוב היהודי ובהצהרת בלפור. במישור הבינלאומי הוא התייחס להתפתחות הטכנולוגית של אמצעי התחבורה והתקשורת, לשינוי שחוללה המצאת הקיטור, המטוסים, המברקים והרדיו, וכמובן לייסוד חבר הלאומים שייעודו היה מניעת מלחמות. בעיני הרב מג'רבה המישור הלאומי והמישור הבינלאומי אינם שני דברים נפרדים, והוא מציין אותם בערבוביה, כביכול מבקש לומר שיש לראות בהם מכלול שלם של תמורות חיוביות המביאות יחד לגאולת ישראל והעולם:
סלילת הדרכים והמצאת המכונות הקיטוריות ליבשה, לים ולאוויר, אשר מיום ליום הולכים ומתרבים להקריב המרוחקים בזרוע, לקיים מה שנאמר: "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיהו ס', ח'). ובכלל זה המבריקים אשר נתחדשו על ידי הרדיו וכיוצא להשמיע ולהודיע מה שבצד זה אל קצהו השני שבסוף העולם (שם, עמ' 135).
אין ספק שההמצאות הטכנולוגיות שאפשרו תנועה ומפגש בין רחוקים יצרו חיים נוחים יותר, אך בעיני רבי כלפון הייתה להן משמעות גדולה בהרבה: אמצעי התקשורת והתחבורה המתקדמים שינו את פני העולם והפכו אותו למעין כפר קטן. המידע מגיע במהירות מקצוות תבל, והדבר מחייב מבחינה מוסרית את האומות לסייע לכל עם המצוי במצוקה, גם אם הוא שוכן במרחק רב. הערבות ההדדית צריכה להיות כלל עולמית, ושלום עולמי הופך לאפשרות ממשית ולכן גם לחובה דתית. נדמה כי רבי כלפון ראה בהתפתחות העולם בסיס לעליית מדרגה רוחנית, התלויה בשימוש הנכון שיעשו בני האדם באפשרויות שנפתחו לפניהם.
במקום אחר דרש רבי כלפון באופן מרחיב את הפסוק "וביערת הרע מקרבך" – העוסק במקורו בדרישה לבער את הרע מישראל – והתייחס אליו כעוסק בעולם כולו, שכן השינוי במציאות חייב לדעתו מימוש של חזון גדול יותר הכולל את תיקון העולם כולו.
חוזה או הוזה?
הרעיונות שהגה רבי כלפון נראים לעתים נאיביים מאוד, אך מתברר כי חלקם מעידים על חשיבה מפוכחת שהקדימה את זמנה בשנים רבות. כך למשל הוא הציע לארגן ביקורים של צעירים יהודים מכל העולם בארץ ישראל על חשבון התנועה הציונית, מתוך מחשבה שהיכרות עם הארץ תגביר באופן משמעותי את העלייה אליה. כידוע, בשנת 2000 הוקם פרויקט תגלית שהביא עד היום מאות אלפי צעירים לביקור ראשון בארץ, וחלקם אף עלה לארץ בעקבות הביקור. רעיון אחר שהעלה רבי כלפון היה יצירת מטבע בינלאומי שישמש למסחר כלל עולמי: "להמציא בעולם מטבעות שווים בשם ובמידה ובמשקל לכל הממלכות" (שם, עמ' 144). יעברו עוד שנים עד שנדע האם הביטקוין יהיה מטבע בינלאומי שכזה. נראה כי סוגיות שהטרידו את רבי כלפון בזמנו מקבלות ברבות השנים מענה מסוים. הוא אכן היה לעתים הוזה, אך לעתים היה חוזה שהרחיק ראות.
הרב כלפון משה הכהן, שהנהיג את קהילת ג'רבה במשך עשרות שנים, שאף בכל מאודו לעלות לארץ, ואף קנה חלקת אדמה בירושלים. כבר בשנת תרנ"ח (1898), כשהיה בן 24, ניסה לראשונה לעלות ארצה, אך הדבר לא צלח. בסוף ימיו ניסה רבי כלפון שוב לעלות לישראל, אך בריאותו הרופפת לא אפשרה זאת. הוא נפטר בי"ח בטבת תש"י (1950), ולאחר כ־55 שנה הועלו עצמותיו לארץ ונטמנו באדמת ירושלים.
לקריאה נוספת:
- יצחק שוראקי (עורך), מסורת בעידן המודרני – חכמים ספרדים בדורות האחרונים, ידיעות ספרים, תשס"ט
- צבי זוהר, "אשרור דתי של הציונות כתנועה לאומית חילונית: פרק במשנת הרב כלפון משה הכהן", ישראל 2, תשס"ג, עמ' 107–125
- עמוס ישראל־פליסהואור ודפנה חורב־בצלאל, "גאולת האדם, העם והעולם: מנהיגות מקומית והגות בינלאומית של הרב כלפון משה הכהן מג'רבא", דיני ישראל כט, תשע"ג, עמ' 217–258
- חזי כהן, "על גאולת ישראל והאומות: עיון במשנת הרב משה כלפון הכהן", מעשה חֹשב א, תשע"ו, עמ' 239–245
