לזכרו של יונים ז"ל

למרות שנותר חודש עד שנשיר את הפיוט "ונתנה תוקף", נדמה שהשנה המילים כבר מהדהדות באזנינו:

מִי יִחְיֶּה וּמִי יָמוּת
מִי בַּמַיִם וּמִי בָּאֵשׁ
מִי בְּרַעַשׁ וּמִי בַּמַּגֵּפָה
מִי יִשָׁקֵט וּמִי יִטָרֵף
מִי יֵעָשִׁר וּמִי יֵעָנִי
מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַּחֶרֶב וּמִי בַּחַיָּה,
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנּוּעַ
מִי יִשָׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יִשָׁפֵל וּמִי יָרוּם

המילים האלו של פיוט "ונתנה תוקף" הולמים את התחושות של כל באי עולם וכבר מהדהדים באוזני חברי קהילת הברית, למרות שרק התחלנו לשמוע את קולות השופר או את ניגון הסליחות המטרימים את הימים הנוראים. אך יש פן אחר לתקופה זאת, שאינו מנחם אך בכל זאת מוסיף נופח אחר למצב. כדי להבין פן זה אביא קטע שכתב הראי"ה קוק. כדרכי עיצבתי את הקטע כשירה אך הוא נכתב כפרוזה בכתיבה החפשית ההשראתית של הראי"ה:

אימוץ רוחני מיוחד יש ג"כ בכל ההויה,
בפרטי הדומם, הצומח, והחי.
אין ספק שבכל מקום שההזזה המצומצמת של ההזרחה הפנימית
שנתה פחות את המעמד הרוחני,
אע"פ שהוא קורטוב קטן בלתי מפותח ומפורט,
אבל איתן הוא שם, עזיז ותקיף,
ומחסנו ישפיע על השדרות המפותחות שהם למעלה ממנו,
כל השייך לשדרה נמוכה.

אין אנו יודעים לשער את הערכים של אימוץ החיים ובריאות הרוחניות,
שמשפיעים עלינו בעלי החיים האלמים,
מפני שיתופנו עמהם בחיים.
כבר נגלה כמעט לפנינו השיתוף הנפשי של אישי החברה הלאומית,
ולבהירים יותר בהשקפתם, גם האנושית בכלל,
אבל השיתוף הנשמתי עם כללות החי עוד נעלם הוא,
עוד לא יעיז שום חוקר נפש להביע את בטחונו בצירוף ידיעה זאת.

אמנם באים ההצעות הרחוקות,
מעין חלומות,
לפני המדעים המדוייקים לבשר את הופעתם.
יכולים אנו כבר להנשא לאותו הגובה של ההתאחדות עם החי הכללי,
ומשם עם ההויה הצמחנית והדוממת, עם תמצית החיים, עם זיק האור החי שבהם,
הם משפיעים עלינו ואנו עליהם.

כל מה שאנו מדברים ממוסר וטוב, מחזיון ושירה,
אינם כ"א הרחבות ניצוצות,
שבמקורן הכמוס, בההויה האלמת לפרטיה,
הן יותר עזיזות,
יותר חיות באימוץ פנימי,
אבל מצומצמות וצמאות להרחבה.
לא רק עם עמי הארץ שבנו,
עם ההמון הרחב אנו מתיחדים.
זהו כבר עובדא מוחשת,
שרוב האידיאלים צריכים הם להיות משוקים מטל החיים של ההטבה הכללית ההמונית הרחבה, זיו החיים בה יחד עם הקבוצה כולה ששם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו,
אבל יותר מזה,
עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך.
(שמונה קבצים, קובץ א, קמא / אורות הקודש: החיות העולמית – נשמת העולם אות כז. הנזיר קרא לקטע "אמץ השדרות הנמוכות והעליונות", ואני קורא לו: חיות הקודש)

הרב קוק היה נטוע עמוק בתוך התרבות והספרות התורנית אך הקשיב קשב רב לרוח התקופה וכן לחידושים במדע ובהגות המערבית. ההשפעה של "מוצא המינים" של דרווין ניכרת. הראי"ה ראה בתורה זו סיכוי וסכנה. תחושת הסכנה לא נבעה מהסתירה ל"פשוטי" המקראות, אלא מהמוטיב של האדרת החזק והכוחני שפשטה בעקבות התיאוריה. סיכוי הוא מצא ברעיון שלו שמקביל להגות של אנרי ברגסון (הרב קוק אמר לתלמידו הנזיר שהגותו קרובה לזו של ברגסון). ברגסון חשב שהחיוניות בטבע הוא ביטוי לאלקי שבו. והרב קוק ראה באנרגיה, בחלקיקים הדוממים שיוצרים חיים, ניצוצות הזרחה פנימית, כלומר מקום המפגש של התודעה האנושית עם הפלאיות והמסתור.

התפתחות המינים שבית היוצר שלה הוא אותה חיות אלוקית יצרה על פי טבעה את התודעה האנושית, ורק התודעה האנושית מסוגלת לקלוט רשמים מהחיות המבעבעת ולבטא – באומנות בשירה ובניגון – הד קלוש של עוצמת חווית המפגש. התודעה האנושית תופסת את המשמעות העילאית של כל החיים, ואת המשותף לאותה החיוניות הפלאית-מסתורית שנמצאת בו אך גם בחית השדה, ושיסודו באבני השדה. כך נוצרת אחריות אנושית על כל החיים ואפילו על התשתית הדוממת של החיים. לא אחריות שבוקעת מהאחרות (כמו אצל לוינס) אלא אחריות שנובעת מהזדהות עמוקה עם החיים ועוצמתם.

במובן זה אפילו הווירוס הנורא יש בו מן ההזרחה הפנימית. מבט זו על המציאות אין בו כדי לנחם את החולים ואת האבלים, אבל היא מאפשרת לנו, יחד עם "מי במגפה", לשיר "כל החיים ידוך סלה", ולשיר את הפיוט:

הַחוֹתֵךְ חַיִּים לְכָל חַי
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם
הַטּוֹב, וּמֵטִיב לָרָעִים וְלַטּוֹבִים
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא טוֹב לַכֹּל