מסכת שקלים עוסקת ברובה במצוות מחצית השקל, שכל אדם מישראל מגיל עשרים ומעלה חייב בה. שורש המצווה הוא בפרשת כי תשא, שם התורה מצווה כי כדי למנות את בני ישראל כל אדם צריך לתת מחצית השקל בדיוק, כדי שלא יהיה בהם נגף כתוצאה מהספירה. לפי מסכת שקלים, בניגוד לעולה מן הפרשה בתורה, מצוות מחצית השקל אינה חלה רק כאשר מאן דהו רוצה למנות את בני ישראל, אלא היא חובה קבועה פעם בשנה. בכל שנה ושנה כל אדם מישראל משלם מחצית השקל כדי לממן את קרבנות הציבור. הקפיצה הגדולה הזו, ממצווה ספורדית למצווה קבועה, לא נעשתה על ידי המשנה אלא מופיעה כבר בספר נחמיה: "וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱ-לֹהֵינוּ. לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱ-לֹהֵינוּ". (נחמיה י, לג–לד). שינוי זה הוא דוגמה נפלאה לתורת התמורות התחדשת בבית מדרשנו, כאשר התורה עצמה מפרשת את מצוותיה ולעיתים משנה אותן ממשמעותן המקורית, אך אין כאן המקום להאריך בכך.
המסכת פותחת בהלכה ש"באחד באדר משמיעין על השקלים" (משנה שקלים א, א), אך אינה מסתפקת באמירה שמבקשים מהאנשים להביא את שקליהם, אלא מוסיפה ואמרת שהחל מכ"ה בחודש אדר "התחילו למשכן"! (שם, ג). בפשטות, פעולת המישכון משמעה גביית החוב גם בעל כורחו של האדם, בדומה לתהליך ההוצאה לפועל המוכרת בימינו אנו. התוספתא מבארת את המחשבה בבסיס הגבייה הדורסנית הזאת:
משישבו במקדש התחילו למשכן – משכנו ישראל על שקליהן כדי שיהו קרבנות צבור קריבין מהן. משל לאחד שעלתה לו מכה ברגלו והיה הרופא כופתו ומחתך בבשרו בשביל לרפואתו כך אמ' הקדוש ברוך הוא משכנו ישראל על שקליהן כדי שיהו קרבנות הצבור קריבין מהן מפני שקרבנות הצבור מרצין ומכפרין בין ישראל לאביהן שבשמים (תוספתא שקלים א, ו)
לדברי התוספתא, כיון שפעולת השקלים מאפשרת לאדם מישראל להיות חלק מקרבנות הציבור המועילים לאדם, גם אם אינו רוצה ליטול בהם חלק אנו כופים אותו להיות שותף!
דברים אלו עומדים במתח מסוים עם מה שאנו שומעים בשלהי המסכת. המשנה שם מתארת 13 שופרות (=קופות) שהיו במקדש כדי שאנשים יוכלו לתרום שם את כספם. רוב הקופות היו לנדבות מגוונות כמו עצים למערכה, לבונה, זהב לצפות את הכפורת או קורבנות נדבה. אמנם בעניין קופה אחת, קופת הקינין, נחלקו רבי יהודה וחכמים האם מטרת הכסף הוא קרבן נדבה של שני ציפורים לעולה או קרבן חובה של יולדת, אך זה היוצא מהכלל המעיד על הכלל שהם קופות נדבה. שתי הקופות הראשונות המוזכרות במשנה הם "תקלין חדתין ותקלין עתיקין" (משנה שקלים ו, ה) כלומר קופה של שקלים חדשים וקופה של שקלים ישנים, ומבארת המשנה "תקלין חדתין שבכל שנה ושנה ועתיקין מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה". זאת אומרת שאדם מגיע למקדש עם מחצית השקל בידו, ופשוט משלשל את המטבע לקופה. לעיתים, אם לא שילם בשנים קודמות, הוא משלשל מטבעות נוספים לקופה של השקלים העתיקים, שאמנם לא ישמשו לצרכי קרבנות שנה זו אך יעשו בהם שימושים אחרים לטובת הציבור, כפי שהמשנה מבארת בפרק ד'.
מתח זה מציב שתי בעיות שונות, הראשונה היא במישור הפרקטי – אם הגבייה נעשית בעירו של האדם מדוע יש קופה של מחצית השקל במקדש? אם בית הדין גובה מכל אדם עד כדי כך שהם עוברים מבית לבית וממשכנים כל אחד שלא שילם, איך נוצר המצב בו לאדם יש לו חוב של מחצית השקל שהוא לא שילם עדיין והוא מביא אותו למקדש ומכניס את המטבע לתוך השופר של "תקלין עתיקין"?
אודה שלא מצאתי במפרשים פתרונות מלאים לעניין, אך יש מספר קצות חוט לפתרון – למשל בדברי תפארת ישראל שכאשר אדם נותן את שקלו במקדש הוא מקבל שובר כדי שיוכל לשוב לביתו ולהוכיח שהוא כבר שילם את חובו. או במחלוקת הפרשנים כיצד דרשת הספרא הקובעת שבענייני קרבנות "אין כופים את הציבור על כורחו" (אמור, פרשה ז, ב) עולים בקנה אחד עם המשנה שממשכנין על מחצית השקל.
אך גם אם נניח שיש פתרונות לבעיות הטכניות, ואכן ממשכנים את האדם בעל כורחו לשלם את מחצית השקל ובכל זאת ישנן הקופות הללו במקדש, עדיין יש מתח בין השפה והתודעה. הרי אינה דומה הנחיית החוק הקשה שחייבים לשלם, ושליחי בית הדין פורצים לביתו של האדם כדי לכפות על התשלום הזה, עם המיצג הרך השם את קופת מחצית השקל בתוך שלל ההזדמנויות לתרומה רצונית.
דומה והפתרון נעוץ בדבריו המאלפים של המהר"ל, שמו"ר הרב עמיטל זצ"ל ציטט תדיר. על הפסוק "ואם מזבח אבנים תבנה לי" (שמות כ, כב) מעיר רבי ישמעאל במכילתא (מסכתא דבחדש יא) שעל אף הביטוי "אם" יש חובה לבנות את המזבח! המהר"ל (גור אריה שמות, שם) תוהה אם כן מדוע התורה ניסחה את הדברים בשפה של רשות – "ואם"? ועונה המהר"ל:
יש לפרש מה שכתב לשון "אם" אף על גב דחובה הם, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך – אין הדבר לרצון להקב"ה, וצריך שיעשה מרצונו, ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה... אם בונה מזבח, שזהו עבודתו יתברך להקריב עליו, והוא מקיים מכח גזירת המלך בלבד – אין זה עבודה, כי העבודה צריך שיהיה עובד לו מרצונו, ואז נקרא 'עובד', אבל אם הוא מוכרח, אין זה עובד.
לאור דברים אלו ניתן לומר שאמנם ברקע ישנה חובה לשלם מס מחצית השקל בכל שנה ושנה. אך השאיפה היא שהאדם ירגיש חלק ממערך קרבנות הציבור המוקרבים במקדש. המקדש עושה מאמצים ניכרים כדי להעניק תחושת שייכות לכל מי שנכנס בשעריו, תוך יצירת התחושה שכיון ששילמתי, הקרבנות הללו הם אכן הקרבנות שלי בתור חלק מהציבור. אמנם אם אדם יסרב לשלם יכריחו אותו, אך אנחנו מעדיפים שלא זאת תהיה השפה, אלא אנו מדגישים שההשתתפות היא הזדמנות וזכות. אם שילמתי הקרבנות המוקרבים בכל יום הם שלי. אם שילמתי אני שותף!
נדמה לי שאפשר לראות מהלך זה של יצירת הזדהות של האדם עם קרבנות הציבור בשלושה מוקדים שונים במסכת שקלים. האחד הוא בהצבת הקופות של מחצית השקל כחלק מקופות הנדבה (!), אך אפשר לראות מהלך זה גם בעובדה שגם דמויות שחייבות במצוות אך אינן מחויבות במחצית השקל – נשים, עבדים וקטנים – רשאים לבחור לתרום את מחצית השקל כדי לקחת חלק כלכלי בהקרבת קרבנות הציבור. כמו כן אפשר לראות את הרצון להדגיש את השותפות של הקהל, בכך שהמשנה (פרק ג) קובעת ששלוש פעמים בשנה עושים טקס של הוצאת הכסף מהקופות הגדולות והעברתו לקופות קטנות של שימוש יומיומי. הירושלמי מבאר שמטרת הטקס היא "כדי לעשות פומבי לדבר" (ירושלמי שקלים א, א). הפומביות מחבקת את הבאים למקדש באמירה: בזכות הכסף שלכם אנו יכולים להקריב את הקרבנות של כולנו במקדש. אמירה זו נמצאת שנות אור הרחק מהגבייה הכוחנית שתיארנו לעיל. אמנם אין היא מבטלת את החובה ואת הכוחניות של יישום חובה זו, אך היא מנכיחה את המטרה ואת המשמעות שמעניקים לאדם מישראל את ההקשר והגאווה בתחושה שגם הוא שותף.
אמנם בימינו אנו, אין לנו גבייה של מחצית השקל לטובת קרבנות הציבור, אך נדמה לי שהדבר בא לידי ביטוי דומה ביחס לגיוס שלנו ושל ילדנו לצה"ל. אמנם מחד המהלך הוא חוק, ואם אדם יסרב יופיעו בפתח ביתו שוטרים ויכפו עליו את הגיוס לצבא, אך מאידך ההתגייסות לצבא שמטרתו להגן על אזרחי ישראל ולסייע בפעמי הגאולה של שיבת ציון היא הרבה יותר מחובה – היא זכות עצומה. השאלה היא להיכן אנו מפנים את מבטנו – אם נמקד את המחשבות בעול, בקושי ובהכרח הרי שהצבא הוא קושי עצום והחייל סופר את הימים עד לסיום הפז"מ. אך אפשר לשנות את התודעה, להתמקד בהזדמנות ובזכות להיות שותף אמיתי לדבר הגדול שהוא ההגנה על מדינת ישראל והצלת ישראל מיד צר. אף על פי שהדבר מתחיל בחובה, הרי שהוא הופך להיות משמעותי כפל כפלים כאשר החובה נתפסת כרצון וכזכות.
יהי רצון שנצליח.
