בשל מה הפך אלכסנדר מוקדון ל"אלכסנדר הגדול"? מה הופך אנשים ל"גדולים"?
התשובה הידועה והפשוטה היא שאלכסנדר נקרא "גדול" בגלל כיבושיו הגדולים שהקיפו את העולם כפי שנודע עד אז. הקיסרויות נקראות על שמו של יוליוס קיסר האכזר, שניצח את הגאלים. הפרעונים בנו את הפירמידות והונצחו בדפי ההיסטוריה. העולם זוכר את הכובשים, המגלים ובוני המונומנטים האדירים ביותר, והם המכונים "גדולים" בפי ההמון.
אולם מהו כרטיס הכניסה לפנתיאון האבות היהודי? על מנת להיכנס לרשימה זו אין צורך בכיבוש חצי עולם או בבניית מבנה המגרד את הרקיע. יש צורך בהישג אחר לגמרי.
אצל אברהם ישנו רצף של מעשים פשוטים ואישיים. כשאברהם בונה מזבח, כדוגמת המזבח בשכם, הוא איננו גדול, אלא אישי. הוא משאיר אחריו הדרכות והנהגות: הכנסת אורחים, עמידה בתפילה. הוא עובר ניסיונות שונים ומפגין גדלות נפש עצומה, אך אינו מותיר חותם פיזי לדורות הבאים. למרות זאת, רבים מבאי עולם מתייחסים אחריו ומכנים אותו בגעגוע "אברהם אבינו".
***
אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים.
פרשתו של אליעזר שנים ושלושה דפים, הוא אומרה ושונה,
ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא.
(בראשית רבה פרשה ס)
המדרש מצביע על פער מתמיה: מדוע ההלכה בדבר טומאת שרץ, שהיא יומיומית ונוגעת לחיים, אינה כתובה במפורש ויש צורך להסיקה מייתור הפסוק בלבד, ואילו סיפורו של אליעזר מתואר באריכות ובכפילות?
נראה לי שהתורה באה ללמדנו את מהות ביתו של אברהם. למרות האריכות בסיפור, נשים לב שמידותיה ואופייה של האישה הרצויה אינם מתוארים כלל! ולא כי הדברים אינם חשובים, אלא כי הם פשיטא, אברהם אינו צריך לספר זאת לעבדו נאמן ביתו. העבד רואה את הכול, אין סודות בפניו. הוא רואה את פניו של אברהם כששרה מתעמרת בהגר, ולימים מדברת סרה בישמעאל ומגרשת אותם בפיה. העבד רואה את שמחת אדוניו, את הברק שבעיני אברהם, כשנראים אורחים רחוק באופק. הוא מכיר את הבית לפניי ולפנים. אם אברהם היה צריך לספר לאליעזר בפירוש מיהי האישה הראויה לבנו, הוא אמנם היה "עבדו" אך היינו מתקשים לקרוא לו "נאמן ביתו". העבד נאמן הבית רואה את כל הנעשה בבית אדונו, מבין, מפנים ויודע בדיוק את מה לחפש.
אברהם אבינו הוא אביה של חצי האנושות לא מכוח בניית מבנה עצום או כיבוש אדיר אלא מכוח אנושיות פשוטה, כמעט בנלית! ניתן לקחת את סיפור קבורת שרה כדוגמה. הציפייה היא לסיפור קצר ופשוט, אך התורה מתארת את הסיפור ברגישות אדירה. אברהם רוצה לקבור את אשתו האהובה בכבוד הראוי, ולא במתנת חינם. ההבדל בין מתנת חינם של חלקת קבר לקנייתו בכסף מלא הוא ההבדל בין להיפטר מהגופה לבין לשמר את שרה ואת זכרה בנחלה המשפחתית, כחלק מהזיכרון הטמון בכותלי הבית. הסיפור הוא לא תיאור היסטורי או אידיאולוגי של קניית חברון, אלא תיאור אנושי נוגע ללב של קבורת שרה. סוף סיפור האהבה, סופה של אינטימיות.
אמנם אברהם לא המציא את החסד, ואין בחסדיו משהו הרואי, אך הוא מייצג את החסד הרציף, הנמשך והולך בכל פעולה בחיי היומיום. אצל בני בניו, אנשים הופכים "גדולים" באמצעות המרקם של המעשים הקטנים.
כאברהם, כך יצחק בנו. יצחק איננו אדם של מעשים גדולים, ואפילו הבורות שהוא חופר הם מימי אברהם אביו. עבודתו היא לשמור על המסורות שהיו בעבר. הרציפות של המעשים הקטנים יוצרת מרקם מרהיב. פעולות שעל פניו אין בהן פן דרמטי, אלא אנושיות בלבד. אלו פעולות של אדם הדבק במעשה אבותיו עד כלות, ומשום כך הן המרשימות ביותר.
כרטיס הכניסה לפנתיאון הלאומי, הפיכה לדמות שאי אפשר בלעדיה, היא האנושיות הפשוטה והעקבית, שאיננה חד פעמית. האנשים הגדולים שלנו הם אוסף עצום ונפלא של המון מעשים קטנים.
