המאמר התפרסם בספר "גיור ישראלי: חזון. הישגים. כשלונות", שיצא לאור בשנת תשע"ח בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, בעריכת ידידיה צ' שטרן ונתנאל פישר. עם פטירתו של הרב רבינוביץ זצ"ל הוא מובא כאן ללא שינויים. יהיו הדברים לעילוי נשמתו, בבחינת "דבריהם הם זכרונם".
א. פתיחה: גיור קטינים – מוצא הלכתי מבוסס
הדרישה ההלכתית לקבלת מצוות בגיור מהווה את אחת המשוכות המרכזיות בפני המעוניינים לקדם את הגיור בישראל. בעוד המתגייר האולטימטיבי אמור לקבל על עצמו עול מלכות שמים ולהפוך ליהודי שומר מצוות, בפועל מתברר כי דרישה זו אינה ריאלית ביחס לחלק לא מבוטל ממאות אלפי המתגיירים הפוטנציאליים בישראל.
בעיה זו גורמת לרבים, ובייחוד לאלו המעוניינים לקדם את הפתרון בכלי ההלכה, להרים את ידיהם בייאוש. ברם, מתברר שישנו מוצא הלכתי מבוסס, היכול לתת מענה משמעותי לאתגר ההיסטורי העומד בפנינו: גיור קטנים וילדים.
על פי ההלכה, גיור קטנים נעשה 'על דעת בית דין' ועל כן חלקים ניכרים מהדרישות העומדות בפני מתגיירים מבוגרים, ובכלל זה קבלת המצוות, אינם נצרכים במקרה זה.
משמעות הדברים היא שניתן לגייר ילדים קטנים רבים, בהסכמת הוריהם כמובן, אך ללא החובה לוודא שהם ומשפחותיהם יהפכו לאנשים דתיים. מנקודת מוצא דתית הלכתית, ברור כי עדיף שהמתגיירים יתקרבו ככל הניתן אל המסורת, אולם כפי שנווכח להלן, מסתבר כי קיימת עמדה הלכתית מוסמכת, הטוענת כי ילדים מתגיירים יכולים להמשיך וללמוד בבית ספר שאינו דתי, והוריהם אינם צריכים להתגייר יחד איתם – וגיורם יהיה בר תוקף.
אימוץ גישה הלכתית זו יכולה להביא למפנה היסטורי במדיניות הגיור הישראלית. בכל שנה נולדים בישראל כארבעת אלפים ילדים שאינם יהודים על פי ההלכה, אולם הם חיים בתוך החברה היהודית בישראל. באופן זה עשרות אלפי ילדים יוכלו להתגייר מיד עם לידתם, בגן או בבית הספר, ולצמצם בצורה דרמטית את היקפי הבעיה לדורות הבאים.
מאמר זה מוקדש לניתוח תשובה הלכתית של הרב נחום אליעזר רבינוביץ, העוסקת במישרין בנושא של גיור קטנים בישראל. הרב רבינוביץ, מגדולי הפוסקים הציונים דתיים בדורנו, דן בתשובתו בסוגיית גיור קטינים ובדרך ליישם אותה בדורנו. בשל הרצון לפתח את השיח ההלכתי סביב נושא זה, בחרתי לשמר במידה רבה את השיח והשפה המסורתית המאפיינת כתיבה מעין זו.
אין לי ספק שקידום ערוץ זה, שטרם זכה לתשומת לב משמעותית, עשוי להוות דרך להתמודדות נאותה עם האתגר ההיסטורי המשחר לפתחנו.
ב. השאלה: האם ניתן לגייר קטן אשר קרוב לוודאי לא ישמור מצוות?
כבר נודע בשער בת רבים שמו וטיבו של הגאון הרב נחום אליעזר רבינוביץ שליט"א [זצ"ל], ראש ישיבת 'ברכת משה' במעלה אדומים, כתלמיד חכם מובהק, ואיש אשכולות שידיו רב לו בחכמה ובתורה על מגוון מרחביה. מפעלו הגדול, פירוש 'יד פשוטה' על הרמב"ם, קנה שביתה ומקום של כבוד בעולם התורה ובעולם המחקר גם יחד, תופעה ייחודית כשלעצמה. אולם משזכינו לספרי השו"ת שלו בהלכה, 'מלומדי מלחמה' בענייני צבא וביטחון, ו'שיח נחום' המכיל תשובות הלכתיות בנושאים מגוונים מארבעת חלקי השולחן ערוך, יצא שמעו בעולם גם כפוסק חשוב בציבור הדתי לאומי. נראה כי דרך ייחודית לו גם בהלכה, דרך המצטיינת בפשטותה, בבהירותה, בישרות סברותיה ובמקוריותה. התשובה שלפנינו (שו"ת שיח נחום, סימן סח – גיור קטנים בזמן הזה, מעלה אדומים תשס"ח, 229–233), העוסקת בסוגיית גיור קטינים בזמן הזה, מהווה אף היא דוגמא לדרכו ההלכתית היסודית והמקורית.
השאלה שנשאל הרב רבינוביץ (להלן הרנ"ר) מנוסחת בבהירות ומתמקדת בייחודיות של גיור קטן, המבוסס על הדין של 'זכין לאדם שלא בפניו'. מכיוון שמבחינה הלכתית לקטן אין דעת, הרי ההנחה היא שלבית הדין יש אפשרות לגיירו 'על דעת בית הדין'. להיות יהודי זוהי זכות, ועל פי ההלכה ניתן לעשות עבור אדם אחר פעולה שהיא זכות לו, גם ללא ידיעתו ואישורו.
השאלה מדברת בפירוש על קטן, שעל פי תנאי הסביבה בה הוא גדל, קרוב לודאי שלא ישמור תורה ומצוות במובן המקובל. התפיסה המקובלת מניחה שהזכות לקטן המתגייר נובעת מהעובדה שבהיותו יהודי יקיים תורה ומצוות, ואם כן השאלה היא האם עדיין אפשר להגדיר כזכות את פעולת הגיור ואת עצם היותו יהודי, גם כאשר אנו מניחים שלא יקיים מצוות,. אם נאמר שאין בכך זכות, ואולי אף יש בכך חובה – כי על ידי גיורו הוא מתחייב בעונשים על עבירות שיעשה – הרי שלכאורה אין תקפות הלכתית לגיורו של קטן זה. השואל מניח כי דעתו של הרב נוטה להקל, ולכן הוא מוסיף ושואל שאלה נוספת הנוגעת לתחום של המדיניות התורנית הנכונה: האם ראוי ורצוי לבצע גיור שכזה בדורנו.
ג. גיור בזמן הזה: "מצב חדש שלא היה מעולמים"
את תשובתו פותח הרנ"ר באיזכור העובדה ששאלה זו נידונה בהרחבה על ידי "גדולי הרבנים בדורות עברו". כפי המקובל בתשובות הלכתיות של בני זמננו, היה מצופה אפוא, שלאחר דיון במקורות הראשוניים בסוגיה, יפתח הרנ"ר בסקירה של תשובות האחרונים בנושא, אשר לאחריה הוא ישא ויתן בדבריהם ויכריע בנימוקיו בדרך זו או אחרת; אך הוא בוחר במפגיע שלא לעשות כן. חלף זאת הוא מצהיר:
אנסה לקצר ולדון רק במה שנראה לפענ"ד נצרך לדיון על המצב הקיים, שהוא מצב חדש שלא היה מעולמים, (הדגשה שלי, י"ג) שנתכנס ציבור כה גדול של עולים שמעמדם כיהודים הוא במקרה הכי טוב מסופק, ובהרבה מקרים ברור שאינם יהודים לגמרי, והילדים גדלו בין יהודים, וכבר הולכות ונוצרות בעיות קשות בחברה, בהיות הללו נטמעים בין יהודים, והם פסולי חיתון.
כבר בפתיחה זו טמון רמז לטיעון שיתבהר באופן מפורט יותר במהלך התשובה – המציאות שאנו דנים בה היום שונה באופן מהותי מכל מה שהיה בעבר; זהו "מצב חדש שלא היה מעולמים". נראה כי עובדה זו כשלעצמה פוטרת אותו מלהידיין ולהתווכח באופן מפורט עם תשובות האחרונים שעסקו בסוגיה, מכיון שהבסיס המציאותי לדבריהם היה שונה לחלוטין משלנו, ועובדה זו השפיעה באופן מכריע על טיעוניהם ההלכתיים.
לאחר הקדמה קצרה, פותחת התשובה בדיון לגופו של עניין בהבאת הסוגיה העיקרית (הגמרא בכתובות, יא ע"א) בדברי רב הונא ש"גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין", מכיון שאנו מניחים שהגיור הוא לו לזכות ו"זכין לאדם שלא בפניו". אך לפני שבא הרנ"ר לברר את עניין הזכות עצמו, הוא מעלה באופן מפתיע למדי שאלה רחבה הרבה יותר על עצם הגיור בזמן הזה. תחת הכותרת 'גיור בזמן הזה' הוא עוסק בשאלה האם בכלל ניתן לגייר בזמננו, כשאין לנו בית דין 'סמוכים'.
על פי ההלכה, הדיינים של ימינו אינם נחשבים 'סמוכים', שכן רצף הסמיכה נקטע במהלך אלפי שנות הגלות. הסמכות לדון בזמן הזה מסורה לרבנים מתוקף היותם נחשבים כ'שליחיהם' של הדורות הקודמים. אולם להלכה נפסק כי עיקרון השליחות תקף רק בענייני ממון שהם שכיחים ויש בהם חסרון כיס, ועל כן, מכיון שהגיור אינו דבר כה שכיח, הרי לכאורה לא ניתן להפעיל את עיקרון השליחות. בעניין זה מביא הרנ"ר את דברי רבינו נסים (מובא בבית יוסף, חושן משפט א') "דהיינו טעמא דמקבלים גרים בזמן הזה אף על גב דלא שכיח, דלהכניס תחת כנפי השכינה עדיף מממונא דשכיח". וברוח זו כתב גם הסמ"ע (חושן משפט א', ג') "ונראה לומר דהוא הדין לשאר עניינים גדולים [שיש לנו סמכות לדון בהם, י"ג] שהרי מצינו שאמרו לקבל גרים בזמן הזה". מדברים אלו של גדולי הפוסקים, מוכיח הרנ"ר שיש לראות ב"עצם הכנסת אדם יחיד תחת כנפי השכינה [...] עניין גדול" שיש בו תקנת הציבור, וממשיך ומסיק מכאן:
מעתה, בנידון שלנו, המדובר הוא לא בלבד בהכנסת אדם אחד או אפילו רבים תחת כנפי השכינה, אלא שיש פה תקנה דחופה לטובת הציבור כולו, [...] ועינינו הרואות כמה הפקרות מתפשטת בחברה, ואחריתה מי ישורנה.
לכאורה היה מקום לתמוה: מה ראה הרנ"ר לפתוח בשאלה שיש בה כדי לערער על עצם זכותנו לגייר בזמן הזה? נראה שיש כאן בחירה מכוונת היטב להציב את כל סוגיית הגיור בהקשרה הרחב, ולהוכיח שעצם האפשרות שלנו לגייר בזמן הזה אינה מובנת מאליה, והיא מבוססת בעיקר על על עובדת היותו של הגיור "עניין גדול ותקנת הציבור". בעוד השואל התמקד בעניין הפרטי של המתגייר הקטן, אם זכות היא לו אם לאו, מסיט הרנ"ר את הדיון לסוגיה הרחבה ומוכיח שהשאלה המרכזית בסוגיה אינה שאלת הזכות אלא דווקא שאלת הציבור:
והרי בענייננו אין המדובר בתקנה חדשה, שהרי בית דין מגיירים קטן מצד הדין כמו שנתבאר, שעצם הגיור הוא "עניין גדול"; אבל אם נימנע מלהזדקק לעניין גדול זה – ההימנעות הזאת, לאיזו תכלית שתהיה, עלולה להמיט אסון גדול על הציבור, שתיווצר קבוצה גדולה של מופקרים ומופקרות, חס וחלילה.
מכאן ממשיך הרנ"ר ומביא ראיה מהרמב"ם (הלכות עבדים ט', ו') שכתב שלמרות האיסור לשחרר עבד כנעני, "שפחה שנוהגין בה העם מנהג הפקר והרי היא מכשול לחוטאים כופין את רבה ומשחררה כדי שתנשא ויסור המכשול וכן כל כיוצא בזה". שחרור שפחה כנענית הוא למעשה גיור, וכאן הגיור נעשה בלי קשר לדעתה ולרצונה, משום שזהו אינטרס ציבורי על מנת להסיר מכשול. מכאן מסיק הרנ"ר:
והרי בנידון שלנו, קל וחומר בן קל וחומר הוא שצריך להסיר המכשול, כי גדול הוא לאין ערוך, ובוודאי נכלל במה שמכנה הרמב"ם "כל כיוצא בזה". ואף על פי שגדולים החמירו בדורות האחרונים שלא לגייר קטנים כי אם בתנאים מאוד מסויימים, וגדרו גדרים שונים בזה, הלא ברור שכל אלה אינם אלא חששות בעלמא, שהרי מעיקר הדין "עניין גדול" הוא הגיור, וכנגד החששות ההם עומד מכשול גדול לכל הציבור כולו.
ד. הגיור כזכות
רק עתה, לאחר שסיים להוכיח שכל נושא הגיור מתבסס על תקנת הציבור וטובתו, והקיש בדרך של קל וחומר מן המקורות אל המציאות שלנו, הוא ניגש בפרק השני של תשובתו לעסוק בעניין שאלת הזכות למתגייר הקטן עצמו. גם כאן בניגוד למצופה, אין הרנ"ר עוסק בדעות האחרונים שעסקו במפורש בנושא. תחת זאת הוא ניגש לברר את עצם מושג הזכות לקטן על פי הראשונים. בעניין זה מביא הרנ"ר את דעת התוספות (על סנהדרין סח ע"ב) המחדשים כי אף על פי שהסוגיה בכתובות משתמשת במינוח המקובל של "זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו", אין המדובר כאן בזכיה במובן המשפטי המקובל והרווח. ראשית, גוי קטן אין לו מהתורה מעמד משפטי המאפשר לו לזכות בדרך המקובלת. ובנוסף, אין בגיור נכס ממוני כלשהו שמזכין לקטן המתגייר. מה שמזכין לו, כביכול, הוא מעמדו האישי החדש, הוויתו כיהודי. יתר על כן, מוסיף ומבאר הרנ"ר, עצם הגיור לא נעשה על ידי בית הדין על מנת לזכות דבר מה לקטן. הבירור בשאלת הזכות בגיור נצרך רק מפני שאם היה הגיור לחובת הקטן, כלומר לרעתו, אזי אין ראוי לבית הדין להיזקק למהלך שהוא לחובת הקטן.
הדרך בה מציב הרנ"ר את דברי התוספות מעלה הבנה מחודשת בעניין מקומה של הזכות בתהליך הגיור של קטן. כאמור, מקובל להבין שהיסוד לדין של גיור קטן הוא העובדה שהגיור הוא זכות, אולם על פי הבנת הרנ"ר את התוספות, יסוד הגיור ועצם ההיזקקות לו היא העובדה שזהו "עניין גדול", בעל אינטרס ציבורי. על פי מה שהוכיח בפרק הקודם, כל גיור בזמננו מבוסס על כך שזהו "עניין גדול" שיש בו משום "תקנת הציבור", ואם כן, גם גיור הקטן מבוסס על כך. אלא שבגר קטן יש עניין נוסף, שאין זה ראוי לבית דין "להתמצע להכניס גופו בדבר שיש לו חובה". כלומר, גם אם זה "עניין גדול ותקנת הציבור" לא ראוי לעשות זאת על חשבונו של אותו קטן, אם זה אכן לרעתו, כי "אין חבין לאדם שלא בפניו". מעתה, מקבלת השאלה אם גיור הוא זכות לקטן אם לאו, מקום שונה לחלוטין, משני לעניין הרחב של האינטרס הציבורי.
מעתה נראה אנו, איזו חובה יכולה להיות כאן? ברור שעצם הגירות הוא זכות גדולה, שהרי הוא נכנס תחת כנפי השכינה, וממילא אף הוא נכלל במה ששנינו (סוף מכות): "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' (ישעיה מב, כא)". ופירש הרמב"ם (שם): "מחמת ריבוי המצוות, אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות, ויזכה להישארות הנפש באותו המעשה". ומביא שם דוגמה של מעשי צדקה וגמילות חסדים, שרוב בני האדם תזדמן להם מצוה כזו.
דומה שאף כאן יש בדברי הרנ"ר חידוש מעניין. השאלה אם זו זכות להיות יהודי אינה מתמצה בעיניו בעניין קיום המצוות בלבד, כפי שעולה מדברי כמה אחרונים. קודמת לה השאלה הערכית המהותית של מעמדו של האדם בפני הקב"ה, כפי שכתב: "ברור שעצם הגירות הוא זכות גדולה, שהרי הוא נכנס תחת כנפי השכינה". מתוך כך הוא בא להתמודד עם עניין שמירת המצוות. בנושא זה מביא הרנ"ר את דברי הרמב"ם הנאמרים בהקשר רעיוני, מהם עולה שגם מצוה אחת שנעשית בשלמות מזכה את האדם בהישארות הנפש.
הרנ"ר אף אינו משתמט משאלת אחריותו של הגר לעבירותיו, אשר לכאורה בעקבותיה ניתן היה לומר שאין זו זכות עבורו להיות יהודי. עניין זה נפתר, לדעתו, באמצעות דברי הרמב"ם הקובעים שגר כזה, המתחנך ללא תורה ומצוות, הרי הוא כ'תינוק שנשבה', שחל עליו דין 'אנוס' ועל כן הוא "פטור מכל העונשין".
ה. הצורך החיוני שבגיור בימינו
בפרק האחרון של תשובתו, תחת הכותרת 'הצורך החיוני שבגיור בימינו' שב הרנ"ר ועוסק בהיבט הציבורי של טובת עם ישראל. בפרק זה הוא כותב מפורשות את אשר נרמז כבר בדבריו לעיל:הרואה יראה בכמה תשובות של גדולי הפוסקים בדורות האחרונים שפקפקו בזכות הגיור, אבל מבין השיטין עולה ברור שעיקר החשש שלהם היה כדי להרתיע את בחורי ישראל שלא יקחו להם נשים מכל אשר בחרו מגויי הארץ, ורצו לגדור גדר כדי להרחיקם מקהל ישראל.
כאן עולה מדבריו באופן ברור התשובה לשאלה מדוע לא ראה עניין לעצמו להביא את דברי האחרונים ולהידיין עם דבריהם. שהרי המטרה היא העיקר – מניעת התבוללות. המטרה אכן נשארה אותה מטרה, אך אם בנסיבות החיים בגולה, אליהן התייחסו תשובות האחרונים הנזכרות, הדרך להתמודד עם מגיפת ההתבוללות הייתה באמצעות ההחמרה בגיור בכלל ובגיור קטנים בפרט, הרי שבמציאות חיינו כאן בארץ, אותה מטרה עצמה מובילה למסקנות הלכתיות הפוכות:
ודאי שבתנאי החיים בגולה – צדקו דבריהם, וחייבים דייני ישראל לעמוד על המשמר לא ליתן יד לפושעים. אבל לא כן המצב היום בארץ. ההימנעות מלגייר קטנים, לא רק שלא תתרום להרתיע מפני נישואי תערובת, אדרבה – היא תביא להתפשטות המגיפה בצורה נוראה, רחמנא ליצלן. לפיכך, בנידון שלנו, ברור שאין להוסיף סייגים וגזרות אלא שיש להעמיד הדין על תלו, ולהכניס כל הנפשות הללו תחת כנפי השכינה בלי היסוס ובלי שהיה כלל וכלל.
הנה כי כן סיים הרב רבינוביץ במה שפתח. אם בפתח התשובה עלתה התמיהה מה ראה לפתוח בעניין עצם הסמכות לגייר בזמן הזה, במהלך הדברים נתבהרה התמונה ומתוכה עולה חידושו. עיקר העניין לעסוק בגיור בכלל ובגיור קטנים בפרט אינו האינטרס של הגר הפרטי, אלא טובת הכלל ותקנתו. אשר על כן, כאשר מאות אלפי לא-יהודים התאזרחו בארץ, בנסיבות שלא היו כמותן מעולם, אין ספק שהחמרה בגיור משמעה עידוד נישואי תערובת ותהליכי התבוללות חמורים בעם ישראל, ועל כן ברור ש"יש להעמיד הדין על תלו ולהכניס כל הנפשות הללו תחת כנפי השכינה בלי היסוס ובלי שהיה כלל וכלל".
הלכה למעשה, הרב רבינוביץ מטעים כמובן כי החברה שלנו חייבת "לספק להם בתי ספר שבהם ילמדו להתקרב לתורה ומצוות, ואין צריך לומר שיש לנסות לשכנע את ההורים שגם הם יתקרבו ליהדות". אך מצד שני הוא מדגיש באופן ברור כי "בשום אופן אין להעמיד תנאים כאלה או אחרים לעצם גיור הילדים, שהוא תקנת הציבור כולו". ועל כן הוא מסיים בכך ש"יש להעמיד את הדברים על עיקר הדין ולגייר קטנים על פי בקשת הוריהם".
