כאשר הגמרא (ראש השנה לג ע"ב) דנה באופיין של תקיעות השופר השונות, היא משווה אותן לקולות יבבה, יללה וגניחה. למעשה, רומזת הגמרא, קול השופר הוא חיקוי של בכי. עצם השימוש בחיקוי בליבו של יום הדין מעלה את השאלה הגדולה – מה הטעם בחיקוי? אם במוקד יום הדין אמור להישמע קול בכי, מדוע עלינו להיעזר בשופר שידמה את היללות, במקום לבכות ממש? שאלה זו קשורה גם לקסם שבאמנות – מה מדבר אלינו באמנויות, שיש בהן תמיד בחינה של חיקוי, של פיקציה?
לעתים קרובות, הדיבור הישיר על דבר מסוים עשוי להחמיץ את הנקודה. כשאדם מנסה לתאר אדם אחר, הוא יכול להיות בטוח שהוא יפספס. דווקא הניסיון לדיוק גורם לתחושה של זיוף. לעומת זאת, כאשר אנו עוברים להשתמש בבדיה באופן מודע, אנו מצהירים כי איננו מתיימרים לתאר את הדבר כשלעצמו. עצם יצירת החיקוי משחררת אותנו מהפחד מתחושת הזיוף של השומע, ומאפשרת לנו לומר את הדברים הכי נוגעים.
ניקח לדוגמה שלושה מגדולי הסופרים במאה העשרים – גבריאל גארסיה מארקס הקולומביאני, הַארוּקי מוּרַקַמי היפני, וכמובן ש"י עגנון. לעיתים קרובות, הספרות שלהם משחקת על הגבול בין פנטזיה לריאליה, בסגנון סוריאליסטי שלעולם אין לדעת אם הוא עוסק בחלום, במציאות, או במציאות המתוארת כמעין חלום. סגנון זה מאפשר להם לעשות דבר שנחוץ לנו מאוד: מחד, להיות ביקורתיים וציניים כלפי האדם ומאווייו, ומאידך, להשרות על הקורא תחושת קסם.
החיבור בין שני יסודות אלה הוא חיוני. לרוב, אנחנו עוברים בין תפיסות רומנטיות שאינן מתייחסות לחולשותיו של האדם ולקשיים במציאות הקיומית, לבין תפיסות ביקורתיות וציניות במידה כזו שאינה מאפשרת שאר רוח. המשחק בין האמת והבדיה, בין המציאות והחלום, בין הפנטסטי לריאלי, הוא שמאפשר לנו להכיל שני קצוות מנוגדים אלה. דומה שזהו סוד הקסם בכתיבתם הייחודית של שלושה סופרים אלו.
כך גם בקולות השופר – בכוחו של הבכי הבדוי להלך עלינו קסם, דווקא מפני שברור לכול כי מדובר בחיקוי. קולות השופר המדמים זעקות בכי קיומי אישי מחד גיסא, אך טעונים גם את משא קולות השופר באירועים מכוננים לאורך ההיסטוריה מאידך גיסא, מייצרים עבורנו משהו מעין 'הריחוק האמנותי' המאפשר את הקרבה. לולא ריחוק מסוים זה, היינו מתקשים לחוות חוויה אותנטית של הזדהות עם מכלול החוויות העמומות שנושא קול השופר עמו. יתר על כן, לו היה עלינו לבכות ממש בליבו של יום הדין, לא היה בכי זה חודר ללבבות, משום שתחושת הזיוף או החרדה מפניו היו חוסמות בעדו. דווקא החיקוי המכוון יכול להתגבר על תחושת הזיוף, ולתת ליבבות לחדור אל ליבנו.
