בשנים האחרונות מתלבט העולם הדתי-תורני קשות בנושא האינטרנט. הפלג השמרני יותר גורס שרב נזקו על תועלתו (אם בכלל); החלק הפתוח יותר סובר שיתרונותיה של הרשת אינם מבוטלים, ולא נכון לאסור את השימוש בה. דומני שלפחות בחלקים המרכזיים של הדתיות המודרנית הדיון הזה מיותר, מפני שאין לנו דרך אמיתית להימנע מחשיפה למדיה הזאת, בין אם נאהב זאת ובין אם לאו. דיון חשוב יותר הוא מה עלינו לעשות בעידן האינטרנט - האם הוא מחייב שינויים תפיסתיים, או שמא יש להסתפק בסינונים שונים כמקובל במחוזותינו?
אדגיש שאיני מדבר כאן על אתרי פורנוגרפיה ושאר אתרים חסרי ערך הרווחים ברשת, אלא על מידע וטיעונים שעלולים להוליך את הצעיר לכיוונים שנראים לנו לא רצויים (במילים אחרות - אני מדבר כאן על “אחרי לבבכם” ולא על “אחרי עיניכם”).
הרפלקס הדתי-מסורתי הוא שכאשר מתרחש שינוי הפותח אופציות שונות, עלינו להתקפד ולסגור, לעשות משמרת למשמרת ולהגביה את החומות (“בשעת המְכָנְסים פזר, ובשעת המפזרים כנס”). דומני שהרלפקס הזה עצמו הוביל אותנו בתקופת ההשכלה לנזקים עצומים, שכן הצעיר היהודי הועמד בצומת בעייתית, שבה ניצבה בפניו הדילמה הבאה: האם להיות כופר חכם (לעסוק בחכמות חיצוניות ולהיפתח לעולם, אולם להיות מוכרז ככופר) או מאמין טיפש (כלומר להיוותר צדיק תמים, הסגור בפני הרוחות החדשות כולן בלא סינון בין רע לטוב).
רבים מהצעירים היהודים בחרו באופציה הראשונה, וחלקם בחר בשנייה. כך קיבלנו את פירות הבאושים של הדילמה הזאת, שאותם אנו פוגשים עד היום: הדתיים התרגלו להיות טיפשים (להיסגר ולהיאטם בפני חידושים, ולנהל קרב מאסף אבוד נגדם עד כדי החרמתם), והאחרים התרגלו ללכת עם רוחות הזמן ולהיות כופרים. כך התחלק העולם שלנו לשמרנים דוסים ולפתוחים חפיפניקים (לכל היותר). על אף השטחיות של התיאור המתחייבת מקוצר המצע, דומני שהוא אינו רחוק מן האמת.
כיום ניצבים אנו בפני צומת דומה, וככל הנראה חוזרים על אותה שגיאה: המידע בכל התחומים נעשה נגיש יותר, ואנו מציבים את הברירה האם להיסגר ולהישאר דוס או להיפתח ולהיות חפיפניק. גם כיום מייצרת הצומת הזאת אחת משתי האפשרויות: אנשים סגורים ודתיים או אנשים פתוחים שהולכים ומתחלנים (ברמות שונות). עושה רושם שטרם מצאנו את פתרון הקסם המאפשר לנו ליצור אדם שיהיה מאמין-חכם, כלומר אדם הפתוח לרוחות החדשות, שיודע לסנן את התוך מהקליפה ונותר לחיות באמונתו.
קשה לבוא בביקורת לענקי הדורות שפעלו בתקופת ההשכלה. ונחנו מה כי נלין עליהם?! אולם בכל זאת דומני שקשה להתעלם מהניסיון המצטבר. גם חז”ל הרשו לעצמם לבקר את האבות והדמויות המקראיות, שכן ההיסטוריה והמבט הרטרוספקטיבי עליה אִפשר להם להבין דברים באופן עמוק יותר מאלו שחיו בתוך סערות התקופה ומשבריה. כך הוא הדבר גם כיום. יהיו אמנם שיחושו נוח יותר עם המטפורה הנדושה משהו (ולענ”ד, הלא לגמרי מדויקת) של “ננס על גבי ענק”; מכל מקום, ארשה לעצמי קורט של ביקורתיות בונה.
תומס קון, מחשובי הפילוסופים של המדע במאה העשרים, מחלק את התנהלותו של המדע לשתי תקופות: תקופה של מדע סטנדרטי ותקופת משבר. כאשר עומדים לפנינו נתונים שהתיאוריה הסטנדרטית אינה מצליחה להתמודד עימם, יש להחליף פרדיגמה. במקום להתעקש על המשך שימוש במדע הסטנדרטי עלינו לחפש תיאוריה חדשה. באופן דומה, ברצוני להציע שהצומת שאנו מצויים כעת בתוכה, בדומה לזו שעברנו בתקופת ההשכלה, היא תקופת משבר שבה עלינו להחליף פרדיגמה. מדיניות ההתקפדות והסגירה האוטומטית, כלומר אוסף הסייגים שהתרגלנו להוסיף ולערום בעיתות משבר, אינם עושים את העבודה. משהו דורש שינוי אצלנו, ולא רק בסביבה.
אחת הסיבות המרכזיות למשברים הללו ולתוצאותיהם היא שהמחנכים אינם מצוידים בכלים הנחוצים כדי לסייע למתחנכים, אך הם מכל מקום מתעקשים שלא לשנות את הפרדיגמה. במצבים כאלה המתחנך חש חכם יותר מהמחנך שלו, מפני שהוא לא מקבל ממנו מענים מספקים. כאשר ההיסטוריה מגיעה לצומת מהטיפוס הזה, המחנך המסורתי מוצא את עצמו חסר אונים. הדרך הקלה ביותר שבה הוא יכול לבחור היא להחרים, לאסור ולתייג את כל מי שנפתח ללא נודע המאיים עלינו ככופר וכעבריין.
הדרך לטפל בזה היא לשנות את האוריינטציה של המחנכים. הם צריכים להיכנס עם המתחנכים לעולם החדש הזה, ולסייע להם ללמוד ולעבד אותו באופן מבוקר וביקורתי. אין כוונתי כאן להשלמת ההשכלה ברזי רשת האינטרנט, אלא להרחבת ההשכלה בפילוסופיה, ולהעמקה בטיעונים שונים הנוגעים בתחומים הרלוונטיים לאמונה, למסורת וכדומה. אם מחנכי תקופת ההשכלה היו נכנסים יחד עם חניכיהם לעובי הקורה במלוא העָָצְמָה האינטלקטואלית שבה ניחנו (עצמה המוכרת לנו מספרי ההלכה והעיון המופלאים שלהם), לומדים איתם מדעים, פילוסופיה ומחקר היסטורי ומסייעים להם להתקדם באופן ביקורתי ופתוח, אפשר שהתוצאות שנראות עד היום היו מעט אחרות.
ההשלכה לימינו מתבקשת מאליה. במקום לחשוב כל הזמן כיצד לסגור ולסנן, דבר הקרוב להיות בלתי אפשרי (ולעניות דעתי גם לא רצוי, לפחות במישור האינטלקטואלי), עלינו דווקא לפתוח עד הסוף. יש לצאת מה’ראש’ של סגירה והגבהת חומות. יש לחשוב איך להיכנס עם החניכים לתוך המדיה ולתוך העולם החדש על כל ענפיו, כדי לתת להם הדרכה וחוש ביקורת בריא כלפי מה שהם קוראים. הגולש המצוי באינטרנט אינו מצויד תמיד בכלים שיסייעו לו לבחון טיעונים ומידע שהוא נחשף אליהם. אדם מבוגר ומשכיל יותר יוכל לסייע לו בכך. להראות לו שלא כל הנוצץ (=מה שכתוב באופן יפה ואסתטי) הוא זהב (=אמיתי וישר מבחינה אינטלקטואלית). דתיות הבוטחת בעצמה אינה אמורה לחוש רתיעה מהיחשפות למידע ולטיעונים; לכל היותר נלמד כמה דברים חדשים. האלטרנטיבה היא שהצעירים שלנו יגלשו שם בלעדינו, ואז הם יכולים להגיע למסקנות פזיזות ולא אחראיות.
מניסיון לא רב מדיי במרשתת, בעיקר בפורום ‘עצור כאן חושבים’, אני פוגש (בכל מיני צורות) עשרות רבות של צעירים הנחשפים לחומרים שונים וצוברים השכלה מרשימה מאוד בתחומים שונים. חלקם מגיעים לרמות גבוהות ביותר בתחומי ידע מורכבים (כגון אבולוציה, פילוסופיה, מחקר תלמודי ומקראי, ארכיאולוגיה ועוד). כמובן שאת רוב הדברים הללו הם לא פגשו בבתי הספר ובישיבות שלהם, ולכן אין להם כלים להתמודד עם משמעות הדברים (וכידוע, השכלה מדעית אינה ערובה להבנה פילוסופית נכונה של הדברים). הם מגיעים למסקנות פזיזות וממש לא מתחייבות מהעובדות שאליהן הם נחשפים (וחלק מן העובדות מקורן מאתרים מגמתיים ומוטים). אין צורך לומר שהם אינם מקבלים תשובות מהמחנכים שלהם, שמסבירים להם שכל זה הוא חומר חסר תועלת ואחיזת עיניים אינטלקטואלית, תוך המלצה על סינון מתאים ויראת שמים טהורה המלוּוה תפילה בדבקות ובכוונה. מניסיוני, זה לא ממש משכנע אותם. הם מבינים היטב שאלו הם ביטויי ייאוש וחוסר אונים. הבנה זו זורקת אותם ביתר שאת החוצה, שכן הם מזלזלים במסורת שעליה חונכו. גם אלה שאינם זונחים את החיים הדתיים מפתחים במקרים רבים רגשי נחיתות כלפי האנשים החכמים שם בחוץ (מתוך הבנה שאין בעולם שלהם תשובות של ממש למה שמתחולל שם).
השיח האינטלקטואלי מתנהל כיום בעיקר ברשת האינטרנט, כאשר החוץ לגווניו השונים מביא לשם את מיטב הכוחות האינטלקטואליים, שהם לעיתים בעלי כושר ביטוי וכתיבה בלתי רגילים. המסורת שלנו מיוצגת שם על ידי מטיפים מסוג ד’, שזוכים – ובצדק – לקיתונות של לעג ובוז. מיטב הכוחות האינטלקטואליים של העולם הדתי והתורני עוסקים בלימוד תורה בעיון רב, תוך התעלמות מהמצוקה ומהבעיות הקשות שהמתחנכים שלהם פוגשים ברחבי העולם הווירטואלי. ואם כבר מישהו מהם אכן עוסק במחשבה ובהגות, בדרך כלל הוא מפליג לעמקי הפילוסופיה היוונית (דומני שהמקום היחיד כמעט שבו עוסקים בתחום ה’אסור’ הזה הוא בעולם הישיבות) בתרגומם האדיב של רס”ג והרמב”ם. הסכולסטיקה חיה, קיימת ובועטת, כשש מאות שנה אחרי מותה. אנחנו גואלים את אריסטו זצ”ל, שמדי יום ויום שפתותיו דובבות בקבר. לעומת זאת קאנט, פרויד, ניוטון, דרווין, איינשטיין, ויטגנשטיין, ראסל, דוקינס (להבדיל) ורבים אחרים נותרים ללא מענה, ומביכים מדי יום אלפי צעירים שנחשפים להגותם ולטיעוניהם בלי כל יכולת להתמודד איתם.
עליי לשוב ולציין שאין בכוונתי כאן לומר שכל מחנך צריך לפתח מיומנות מופלאה ברזי המחשב והאינטרנט. כאן הנכות של הגיל היא כמעט מובנית. כוונתי היא לומר שדווקא לאור נגישות המידע בכל התחומים דרך הרשת, נעשה כיום חשוב הרבה יותר שהמחנך יכיר את המידע הרלוונטי, יקבל מיומנות בפילוסופיה ובחשיבה מדעית וביקורתית (גם אם הפרטים פחות חשובים). עלינו לתקן כעת את העיוות שנוצר בתקופת ההשכלה, שרק הולך ומחמיר. כמובן שלא כל אחד אמור להיות מומחה בכל התחומים, אולם כל אחד צריך ליטול חלק במשימה הכללית הזאת, ומיני ומינך יתקלס עילאה.
אם נהיה מוכנים לשנות את הפרדיגמה החינוכית שקיבלנו מהמסורת שלנו, אם נבין שההמשכיות הנכונה של המסורת היא דווקא על דרך השינוי, אם נפתח משנה חינוכית שפותחת במקום לסגור, משנה שמקנה ביטחון במקום תחושת פחד ורגשי נחיתות, אזי כבר עשינו חצי מהמלאכה. הפחד הנורא והבורות שהעולם המסורתי משדר הם מן האסונות החינוכיים הגדולים ביותר שלנו. “והעיקר - לא לפחד כלל”.
