השאלות בנוגע ליחס לחילונים בימינו, והבעייתיות שבמושגים הקלאסיים כגון "רשע" ו"תינוק שנשבה" הן רציניות, מטרידות ומאתגרות. רבים הם השותפים לתחושה כי הגיעה העת לחשיבה מחודשת בנושא. ואף על פי כן, מבחינה הגותית וחינוכית, אסור להגיע למצב בו נטשטש את ההבדלים בשל רוח התקופה. אדם הרואה את עצמו נאמן לתורת ה' אינו יכול להכחיש את התהום הפעורה בין עובד ה' לאשר לא עבדו. ודאי, שומה עלינו לעשות ככל שנוכל על מנת לגשר על תהום זו מבחינה מעשית, נפשית והגותית, אולם עם זאת איננו רשאים להכחיש את קיומה.
בתורתנו נאמר כי אדם מישראל המחלל שבת במזיד, באופן עקרוני ובהינתן כל התנאים שכמובן אינם רלוונטיים בימינו, חייב מיתה! גם אם הדברים רחוקים מעולמנו ומתחושותינו, נראה לי כי איננו רשאים להתעלם מן התוקף הערכי והרוחני הנורא שיש באמירה זו. מוסכם עלינו כי ביסוד הכול עומדת האמונה כי "בצלם אלוהים עשה את האדם", והמישור המוסרי הוא החשוב והקודם בהווייתנו, "ודעלך סני לחברך לא תעביד זאת כל התורה ואידך פירושא הוא". אך עם כל זאת, הניתן להתעלם כליל מכל המישור שבין אדם למקום? מתודעת הברית שנכרתה בין הקב"ה לבין עם ישראל בסיני? היש דרך להעריך ולהכיר בחיים יהודיים שלמים שאין בהם חוויה של עמידה מול הקב"ה כמצווה ועושה?
ודאי, יחסי דתיים וחילונים צריכים להיות מושתתים על כבוד אמיתי, תוך הכרה במעלותיהם של בני שיחנו. אך האם העניין של עמידתנו מול הקב"ה כיהודים עובדי ה' הוא שולי בהווייתנו, כך שאפשר להתעלם ממנו ביחסינו עם אחינו וחברינו החילונים? האם ניתן לפטור את המחלוקת העמוקה שבין תפיסות העולם בכך שאנו מותירים לעצמנו את הזכות למתוח ביקורת על תופעות מסוימות המאפיינות את החילוניות של זמננו? אם לא נחדד את ההבדלים, אנו עשויים ליצור רושם מוטעה כאילו הבחירה בחיים של עבודת ה' היא "אופציה ראויה" ואולי אף מועדפת לחיים יהודיים, מתוך אופציות לגיטימיות אחרות, ותו לא. דומני כי אין צורך להאריך בפירוט המשמעות ההגותית והחינוכית של תובנה מעין זו.
יתר על כן, גם מן ההיבט של השיח המכבד והראוי אני סבור כי לא זו הדרך. שיח הגון וראוי לשמו לא ייכון על דרך המעקרת את חריפות המחלוקת שבין שתי העמדות, וודאי לא בדרך התובעת ויתור על ערכי יסוד של אחת מן העמדות. נראה לי כי השיפוטיות הדתית היא ערך שקשה לבטלו בעולמנו הדתי. אשר על כן, כאדם וכדמוקרט, אני יכול להעניק את מלוא הלגיטימציה האנושית לבחירה החילונית של בן שיחי, ומן ההיבט הזה לנהל עמו שיח שוויוני לחלוטין. אולם איני מוצא דרך להעניק לבחירתו לגיטימציה יהודית, כפי שאיני תובע אותה ממנו. בלשון אחרת אומר, כי במישור האנושי הכללי והחברי אתייחס לאחי החילוני כשותף ורע באופן מלא ושוויוני. אך במישור היהודי המשמעותי מאוד בחיי, התהום הפעורה בינינו נוכחת ומאתגרת, ומחייבת אותי למצוא דרכים יצירתיות על מנת לגשר עליה, לעיתים בדרך של הטענת משמעות חדשה למושגים הלכתיים עתיקים דוגמת "תינוק שנשבה".
אכן, במושג "תינוק שנשבה" יש מטען ערכי, שיפוטי ומתנשא לכאורה. ברם, פער זה ניתן לגישור באמצעות ההבחנות הנכונות בין ה"תינוק שנשבה" הקלאסי לבין תופעת החילוניות של זמננו, השונה ממה שהכרנו בעבר. נראה לי כי ניתן לפתור חלק מן הבעיה באופן המאפשר שיח שוויוני "בגובה העיניים" אם נרחיב מעט את המושג ונדלה מתוכו משמעות נוספת. המשמעות העמוקה של המושג היא שהאדם הוא במידה רבה תוצר של הביוגרפיה האישית שלו, קרי המשפחה שנולד לתוכה, חינוכו, נסיבות חייו וכיוצא באלה.
כאן נשאלת השאלה, האם גם אנו, שומרי המצוות איננו בבחינת "תינוקות שנשבו" על ידי הביוגרפיות שלנו, חינוכנו ונסיבות חיינו? נראה כי אין מנוס מן ההכרה, שאכן במידה רבה כולנו "תינוקות שנשבינו" בדרך זו או אחרת. אמנם אמונים אנו על ההכרה בבחירה החופשית של כל אדם, אך מי מאתנו יכול לומר בביטחון שהיה בוחר בחיי תורה ומצוות אילו נולד במקום אחר לחיים אחרים? אכן מאמינים אנו, שחיים של עבודת ה' הם הדרך הנכונה לאדם, אך אם מודעים אנו לכך שעצם הבחירה הזו הושפעה לא מעט מחינוכנו ומנסיבות חיינו, נגיע לתובנה הפשוטה כי אין לנו במה להתנשא ברמה האישית על פני מי שחינוכו ונסיבות חייו הביאוהו למקום אחר.
העיסוק בסוגיה הטעונה של היחס לחילוניות כמו גם המושגים הקשים "רשע" ו"תינוק שנשבה" אכן טעונים חשיבה מחודשת ורחבה יותר, מתוך ההכרה שאכן "פנים חדשות באו לכאן". אולם הדרך המורכבת שבחרנו ללכת בה לא תצלח אם נדלל את אמונותינו; אדרבה, שומה עלינו עם כל הקושי שבדבר לנסות להכיל את שני הקטבים המנוגדים ולאחוז את החבל משני קצותיו.
