חיינו החושיים מלווים בקולות, במראות, בריחות ובתחושות. את הימים הנוראים מלווה באינטנסיביות קול השופר, קול נשגב היוצר אצל השומע והמאזין רגשות שונים ואף מנוגדים, מחרדה ועד געגוע.
בבית אבא תקיעת השופר הייתה מלווה בחרדות: שמא לא תשמע כראוי את התקיעות, שמא בעל התוקע לא יצליח להשמיע את הקולות כהלכתם, שמא תפסיק בדיבור בין ברכה ראשונה לתקיעה אחרונה. עם השנים התחלפו חרדות בחרדות. במקום חרדת ההלכה באה אימת הדין, ונמצא קול השופר ממתק אימה זו.
אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם והטיבו דרככם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. (רמב"ם, הלכות שופר ג, ד)
ההתייחסות הראשונית לתקיעת שופר היא כאל "גזירת הכתוב" – חובה דתית ללא טעם ומשמעות. אולם בהמשך מציע הרמב"ם את המשמעות שהאדם יכול לתת לקול השופר, קול הקורא לאדם: חזור בך ממעשיך הרעים. כביכול הקב"ה בעצמו הוא התוקע, ובאמצעות השופר הוא מדבר אל האדם. בקול הזה יש משהו מפחיד ואף מאיים. למשמעות הזאת קורא הרמב"ם 'רמז'.
אמנם, כאשר תקיעת השופר היא רק מצוות היום, מעשה הלכתי, או אז עיקר תשומת הלב מופנה לקיום ההלכתי של המצווה ותו לא. אך רק ברמיזות קלות פוגש האדם באמת את 'הקול' ומאזין לו ברוב קשב. אולם יש שלב בחיינו בו אנחנו בטוחים דיינו בקיומה של 'גזרת הכתוב', ואנו מתפנים להוסיף עליה נדבך נוסף, הלא הוא אותו 'הרמז'. אנו מחפשים את המקום בו נרצה לשמוע את קול השופר, ואולי אף ללכת צעד נוסף אחרי דברי הרמב"ם ולהיות בעצמנו המשמיעים את קול השופר, אנו כמעוררים!
רעיון זה, שבו משמעות תקיעת השופר היא הפנייה של האדם אל הקב"ה, מופיע כבר בדברי חז"ל:
אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? - בשופר. אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? – אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. (ראש השנה טז ע"א)
דרך השופר שלנו, עולה זכרוננו וזכרון עקידת יצחק לפני ה'. כאן השופר נטען במשמעות חדשה. השופר כאן הוא כלי להזכיר את עם ישראל לפני הקב"ה. התוקע הוא האדם והשומע הוא הקב"ה, וגם לכלי, היינו לקרן האַיִל, יש תפקיד חשוב. על בסיס רעיון זה נקבע נוסח החתימה של הברכות המיוחדות לתפילת ראש השנה – ברכת זכרונות: "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור. ברוך אתה ה' זוכר הברית"; וברכת שופרות: "כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ... ברוך אתה שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים". קולו של השופר הוא לאומי, וזכרון העקידה הוא זיכרון לאומי.
ההיפוך ב'בעל התקיעה', מקול אלוהים לקול האדם, תופס מקום מרכזי בחסידות, גם אם בצורה שונה. את נאקת השופר ככלי לאומי המזכיר את יצחק אבינו בעקדתו, מחליפה הצעקה האישית של האדם הפרטי, הבודד והצועק. בסיפור המיוחס לבעל שם טוב נכתב כך:
התקיעה בשופר בחינת קול פשוט, שהיא צעקה פשוטה מתוך עומק לבבו על היותו נפרד מה' אחד וכו', והוא בקרן בהמה על שם "אדם ובהמה תושיע ה'".
ונתבאר משל על זה בשם הבעש"ט ז"ל, [משל] למלך שהיה לו בן יחיד מלומד היטב שהיה חביב אצלו כבבת עינו ממש. עלה בדעת המלך שבנו יסע למדינות אחרות ללמוד חכמות ולידע הנהגת בני אדם, כדי שידע להנהיג המדינה בצורה נפלאה. נתן לו אביו המלך שרים ומשרתים והון רב שילך ויתור המדינות ואיי הים למען יגיע הבן למעלה יתירה יותר מכמו היותו אצל אביו בביתו.
ויהי ברבות הימים וכל אשר נתן לו אביו הלך על הוצאות הדרך מהצטרכות תפנוקיו שהיה מורגל והעיקר במה שהוסיף תאוה על תאותו בענינים רבים שעלה לו זה להוצאה מרובה עד אשר מכר כל אשר לו. בין כך הלך למדינה רחוקה עד שגם אביו לא נודע שם כלל. באמרו שהוא בן מלך פלוני מלבד שלא היו מאמינים לו, לא נודע כלל שם אביו.
כאשר ראה שכלתה כל תרופות תעלות להחיות את נפשו, בצר לו עלה בליבו לחזור למדינת אביו. אבל מחמת אריכות הזמן שכח גם לשון מדינתו. [והמלך היה יושב כל הימים בחלון הארמון ומצפה מתי ישוב זה הבן. והיו השרים אומרים למלך ודאי מת זה הבן ולא ישוב עוד.]
בבואו למדינתו, מה יכול לעשות מאחר שגם הלשון שכח. התחיל לרמז להם שהוא בן מלכם, והיה אצלם לצחוק: היתכן שבן מלך אדיר כזה ילך קרוע ובלוי כל כך?! הכו אותו על קודקודו ונעשה מלא פצעים וחבורות ומכה טריה, עד שהגיע לחצר המלך. התחיל לרמז להם [לשומרי המלך] שהוא בן המלך ולא השגיחו עליו כלום. עד שהתחיל לצעוק בקול גדול בכדי שיכיר המלך קולו.
כששמע המלך קול אלו הצעקות והבכיות אמר הלא זה קול בני צועק מתוך דוחקו, ונתעורר אצלו אהבת בנו והכניסו לתוך ביתו וחבקו ונשקו. (כתר שם טוב תשס"ח הוספות קצ"ד)
משל זה של הבעש"ט נותן משמעות אחרת לקול שמשמיע האדם ופונה לקב"ה. בדרך כלל אנחנו מנסים לעצב את מילותינו כך שיהיו כמה שיותר מדויקות. אך קול השופר אינו נושא עמו תוכן מסוים; הוא אינו עשוי מילים מסוגננות. תקיעת שופר זו היא השמעת הצעקה לבדה, ללא תוכן מורכב. עוצמתה בפשטותה. התקיעה בשופר דומה לבכיו של הבן, זה ששכח את שפת המדינה, כאשר הוא מבטא את עצמו ללא מילים, ביטוי שרק אביו מבין ומצליח למצוא בו את בנו אשר אבד. עוצמתה של תקיעת שופר נמצאת בראשוניות שלה, בקולה הבראשיתי, הקול שמגיע לפני המילים.
ישנם שני מהלכי תשובה. יש תשובה המתרכזת בשיפור המעשים שהיו עד עתה, בחינת "שפרו מעשיכם וברית לא תופר". תשובה זו מתמקדת בעבר ובתיקונו. מאידך, ישנו מהלך אחר של תשובה, שביסודו הצעה להתחיל את הכול מההתחלה, 'להתחדש', לשכוח הכול ולפתוח דף חדש שאיננו עסוק במה שהיה אלא במה שיהיה – תשובה של חידוש.
כל מהלך תשובה ובעל התוקע שלו. קול השופר של תשובה שבמרכזה עומד שיפור הקיים, הוא קול האלוהים הפונה אל האדם וקורא לו לתקן מעשיו: "היטיבו דרככם ומעלליכם". תשובה שביסודה התחדשות פותחת בקריאה של האדם אל אביו: "פעם אחת אמר הבעש"ט: ענינו של שופר הוא כמו הבן שצועק אבא, אבא, הצילני!" נתחיל את הכול מההתחלה, מהשלב הבסיסי שבו עדיין אין מילים, מבראשית!
נדמה לי שבמציאות המורכבת שבה אנו חיים, שתי תנועות הנפש האלה הן מפתח להתנהלותנו בעולם, על הציר שבין המודרני לפוסטמודרני. מצד אחד אנו משתדלים להבין את העולם ואת האדם, ואנו מאמינים שיש לזה סיכוי מסוים. מצד שני, הרגשת הלב היא שהכול סוד, וככל שננסה להבין הכול יהיה מעורפל יותר. בעת כזאת צריכים אנו לשתי התקיעות: הן לקול הפונה בצעקה של ילד: "אבא!", קול תמים החף מכל תחכום; והן לתקיעה האחרת, המגיעה מלמעלה ופונה למטה, ומצפה לציות ולתיקון המעשים. זירה זו, שבה נפגשות שתי התקיעות – הפרימיטיבית והפשוטה עם המאיימת, בה קולות השופר הבאים מלמטה ומלמעלה חוברים יחדיו, היא המבוא להלכות התשובה שעלינו לכתוב כאן ועכשיו.
