מסכת בבא מציעא עוסקת ברובה בהסכמים שונים בין בני אדם: הסכמים בין מעביד ועובד, בין אומן ולקוח, בין מוכר וקונה, בין מלווה ולווה, בין מפקיד לשומר ובין חוכר ומחכיר. לא מפתיע שרוב רובן של ההלכות נובעות מההתחייבות ההדדית ומקווי המתאר של ההסכם, ואין לנו נקודת פתיחה רעיונית, דתית או הלכתית המחייבת שכך יהיה הדין. עד כדי כך הדברים אמורים שמצאנו שלל תנאים "הדורשים לשון הדיוט" מתוך מגמה להבין את כוונת עורכי ההסכם, ואינם מתמקדים בשאלה המהותית מה ראוי היה שיהיה הדין (ראו בבא מציעא קד).
אפילו בעניין דין השומרים – שאת חוקיו למדו חז"ל מדרשות מהמקרא, ומשם הסיקו מתי חייבים השומרים השונים ומתי הם פטורים מתשלום אך חייבים בשבועה – קבעה המשנה שהחוקים הללו גמישים בצורה מרובה: "שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם נושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם" (משנה בבא מציעא ז, י).
במילים אחרות, מערכת החוקים ההלכתית מאמצת את ההסכמים האנושיים, מקבעת אותם והופכת אותם להיות חלק מבניין הפסיקה וההלכה, אך שורשם נעוץ בהכרעה האנושית ולא בצו האלוהי. עם זאת, במהלך לימוד המסכת, פגשנו כמה נושאים רחבים שחרגו מקווי המתאר הללו: השבת אבידה, הלוואה בריבית, אונאה במקח וממכר, תשלום שכר שכיר בזמנו וחוקי המשכון.
אמנם השבת אבידה אינה נעוצה בהסכם בין שני בני אדם מסוימים, ועל כן התורה צריכה להדגיש את הצו האלוהי "השב תשיבנו לו" (שמות כג, ד), וביתר שאת בפסוק בדברים "לא תוכל להתעלם" (דברים כב, ג). אך שאר הנושאים דנים בהסכמים בין בני אדם, והיה מקום לומר שהמערכת המשפטית תאמץ את מה שהצדדים הסכימו עליו. ואף על פי כן, התורה מתערבת ומציבה איסור מוסרי המעכב את ביצוע העסקה. בהלכות ריבית התורה אוסרת על המלווה לנצל את הצורך שיש ללווה, ועל אף הסכמתו לשלם את הריבית כדי לקבל את ההלוואה, הרי בבירור הוא עושה זאת כי אין לו ברירה אחרת. לעיתים ניסחה התורה את האיסור לקחת את הריבית מהעני, שהרי הוא הנזקק להלוואה לצורך מחייתו, ועל כן אסור לנו לנצל צורך זה, ולעיתים התורה מתארת את האיסור לקחת ריבית מ"אחיך", ומדגישה שניצול זה הוא ההפך מהאחווה הנדרשת בין בני ישראל, ועל כן התורה מתירה לקחת ריבית מנוכרי. כך גם באיסורי נטילת משכון ותשלום שכר שכיר בזמן, התורה מטילה את עול המוסר על הצד החזק בהסכם ודורשת מאיתנו לא לנצל את הכוח שיש בידנו, גם אם הצד החלש מסכים לכך, מתוך ההבנה שאין זו הסכמה מלאה אלא הסכמה בעל כורחו ומחוסר ברירה של החלש. גם אם בפיו הוא מסכים הרי בלבבו הוא אינו מתרצה. שומה עלינו לחוש את מצוקת העני, לראות שהוא "נושא את נפשו" אל מה שיש לנו לתת לו, ולא לנצל לרעה את הכוח שיש בידינו.
מעט שונה הוא איסור האונאה, שם אין מדובר על ניצול של הצורך, אלא ניצול של חוסר הידע. ברור שהקונה אינו רוצה לשלם יותר משווי החפץ, ולחלופין ברור שהמוכר אינו רוצה לקבל פחות משוויו. אם המוכר והקונה מגיעים להסכמה שיש בה אונאה לאחד מהצדדים הרי זה נובע מהבורות שיש לצד המפסיד, שאינו יודע לעמוד על זכויותיו ולקבוע מחיר אמיתי. התורה שוב ושוב מצווה על האדם לא להונות את רעהו. בחלק ניכר מהמקרים התורה מדגישה את איסור האונאה בגר, שבגלל המצב החברתי שלו יש יותר סבירות שאנשים ינצלו את מעמדו ויונו אותו.
במילים אחרות, ברוב רובם של המקרים התורה אינה מגבילה את כוח ההסכם האנושי, אך כאשר הסכם זה חורג מגבולות המוסר ומשקף מצב שצד אחד מנצל את החולשה של הצד השני, התורה מתערבת למען החלש.
יהי רצון שנלמד ללכת בדרכי התורה ולהגן על כל אלו הזקוקים לכך.
